דמיון קטלני: "לוֹרֵלַי" ושירת הסירנות על רקע האסתטיקה של קאנט

השיר של היינה לוֹרֵלַי מתאר התמכרות לחוויית יופי אשר מסתיימת במוות. במאמר אבקש לבחון את השיר הזה לפי עקרונות ההוויה האסתטית שהעלה עמנואל קאנט בביקורת כוח השיפוט. לפי עקרונות אלה המעמד האונטולוגי של חוויית היופי חורג מזה של המציאות האינסטרומנטלית־תכליתנית לכדי הוויית "משחק" (Spiel; בלשון שילר: Schein, מראית עין), שהיא אוטונומית ביחס לנסיבות החיים במציאות. חוויה זו כרוכה מניה וביה גם בנִטרול האינטרסים של הסובייקט החוֹוֶה אותה, בהשעיית חפצי־העניין (החוץ־אסתטיים) שלו המופנים כלפי המציאות שלכאורה מחוללת בקרבו את חוויית היופי. על בסיס העקרונות של תפישת היופי של קאנט – אף שלא לפי דיונו הישיר או המפורש – אבקש לטעון, בין השאר, שלפי "טיפוס אידיאלי" של חוויית היופי כחוויה רגשית רבת עוצמה היא כובשת את מלוא ישותו של הסובייקט החוֹוֶה אותה, וכאשר ובאשר היא ממכרת אותו באורח מוחלט, היא מַשְׁעָה את האינטרסים שלו במציאות הממשית עד כדי הפקרת החיים עצמם. מבחינה זאת אבקש לטעון כי הלורלי של היינה וכמובן שירת הסירנות במזמור ה־12 באודיסיאה מאת הומרוס מהווים דגם מופת לחוויה האסתטית ולהבנת מיוחדותה כאנטי־תזה למציאות החיים הממשיים ככזאת.