האינדיבידואציה לאור מושגי הצורה והאינפורמציה: מבוא

 יש שתי דרכים שבהן אפשר לדון בממשות של הישות כאינדיבידואל [l’être comme individu]¹: דרך מחשבת העצם [substantialiste] הרואה את הישות כנתונה לעצמה, כמסד לעצמה, בלתי נוצרת, ועמידה בפני מה שאינו היא עצמה; ואילו הדרך ההילומורפיסטית רואה את האינדיבידואל כתוצר של המפגש בין צורה לחומר. המוניזם של מחשבת העצם המרוכז בעצמו מנוגד לדו־קוטביות של הסכֵמה ההילומורפיסטית. אולם יש מן המשותף בשני האופנים הללו שבהם דנים בממשות האינדיבידואל: שניהם מניחים שיש עקרון אינדיבידואציה שקודם לאינדיבידואציה עצמה, שמסוגל להסביר, לייצר, לכוון אותה. בשני המקרים, המאמץ הוא להתחקות אחורה מהאינדיבידואל המכוּנָן והנתון אל עבר תנאי הקיום שלו. כשבעיית האינדיבידואציה מנוסחת באופן הזה, היוצא מן הקביעה בדבר קיומם של אינדיבידואלים, היא מחביאה הנחת יסוד שיש לחשוף, כיוון שהיא מערבת היבט חשוב בפתרונות המוצעים לבעיה זו, ומתגנבת לחיפוש אחר עקרון האינדיבידואציה. כלומר, הממשות שצריך להסביר היא האינדיבידואל בבחינת היותו אינדיבידואל שכבר התגבש. ככזה, עקרון האינדיבידואציה ייחקר כעיקרון המסוגל להסביר את המאפיינים של האינדיבידואל, וזאת בהתעלם מהקשר ההכרחי להיבטים אחרים של היותו שעשויים להיות קשורים להופעתו של אינדיבידואל ממשי. עמדה מחקרית שכזו מעניקה קדימות אונטולוגית לאינדיבידואל שכבר כונן, ובכך מסתכנת בהחטאת האונטוגנזה [ontogénèse] האמורה למקם את האינדיבידואל בתוך מערכת הממשות שבה האינדיבידואציה מתרחשת הלכה למעשה.² 

 

ההנחה המתנה את ההתחקות אחר עקרון האינדיבידואציה היא שלאינדיבידואציה בכלל יש עיקרון. בעצם הרעיון של עיקרון יש מאפיין שמטרים את האינדיבידואליות המכוּננת, שכבר מכיל את התכונות שיהיו לה כשתהיה מכוּננת. הרעיון של עקרון אינדיבידואציה נובע, במובן מסוים, מהיפוך של תהליך התולדה, מאונטוגנזה הפוכה: על מנת להסביר את התפתחות האינדיבידואל על תכונותיו המוגדרות, מניחים את הקיום של איבר ראשוני – הוא העיקרון – הנושא בתוכו את מה שיאפשר לאינדיבידואל להיות אינדיבידואל ויסביר את הזהותיות [eccéité] שלו. אולם אז נצטרך להוכיח שהאונטוגנזה יכולה להיות מותנית מלכתחילה על ידי איבר ראשוני שכזה. ״איבר״ הוא כבר אינדיבידואל, או לכל הפחות משהו שיכול לעבור אינדיבידואציה, שיכול להיות מקור לזהותיות, שאפשר לפרוט אותו למספר זהויות מסוימות. לכל מה שיכול להוות מצע ליחס כבר יש את אותו אופן־ההיות שיש לאינדיבידואל: יהא זה האטום – החלקיק הפשוט והנצחי – החומר הראשוני או הצורה. האטום יכול לקיים יחסים עם אטומים אחרים על ידי סטייה [clinamen] ועל כן הוא מהווה אינדיבידואל, בין בר־קיימא בין לאו, בתוך הריק המוחלט וההתהוות האינסופית.³ ואילו החומר יכול לקבל צורה, ואז האונטוגנזה גלומה ביחס בין הצורה לחומר. לולא הייתה הזהותיות תכונה שנחשבת כאינהרנטית עבור האטום, החומר, או הצורה, לא היה אפשר למצוא בישויות האלו שום עקרון אינדיבידואציה. 

 

לחפש את עקרון האינדיבידואציה בממשות שקודמת לאינדיבידואציה עצמה, משמעותו להחשיב את האינדיבידואציה כאילו הייתה אונטוגנזה ותו לא. הרי אז עקרון האינדיבידואציה מתפקד כמקור לזהותיות. למעשה, גם מחשבת העצם האטומיסטית וגם התורה ההילומורפיסטית מתחמקות מתיאור ישיר של האונטוגנזה עצמה. האטומיזם מתאר את הולדת הישות המרוכבת, כמו הגוף החי. אחדותה ארעית ומתכלה; היא תוצא של מפגש מקרי ועתידה להתפרק שוב ליסודות המרכיבים אותה ברגע שכוח עז יותר מכוח התלכדות האטומים יפגע באחדות הרכבתה. כוחות ההתלכדות עצמם, שאפשר לראותם כעקרון האינדיבידואציה של האינדיבידואל המרוכב, מושלכים בחזרה למבנה החלקיקים היסודיים שקיימים מאז ומעולם – הם האינדיבידואלים האמיתיים. במילים אחרות, עקרון האינדיבידואציה של התורה האטומיסטית הוא עצם הקיום האינסופי של האטומים. ככזה, העיקרון כבר תמיד נמצא שם כשהמחשבה מנסה לעמוד על טבעו. האינדיבידואציה היא עובדה: כלומר, עבור כל אטום היא עצם קיומו הנתון; ועבור הגוף המרוכב, העובדה שהוא מה שהוא מתוקף מפגש מקרי.

 

לעומת זאת, לפי הסכֵמה ההילומורפיסטית, הישות המופרטת אינה נתונה מבעוד מועד בבחינת החומר והצורה שנהיים למכלול [σύνολον].⁴ ואולם, גם במקרה הזה מחמיצים את האונטוגנזה, שכן תמיד מתמקמים לפני נתינת־הצורה שהיא היא האונטוגנזה. במצב זה, עקרון האינדיבידואציה לא נמצא באינדיבידואציה עצמה כפעולה, אלא במה שאותה פעולה זקוקה לו כדי להתקיים, כלומר חומר וצורה. העיקרון כלול לכאורה או בחומר או בצורה, מאחר שמונח שפעולת האינדיבידואציה לא מסוגלת לכונן את העיקרון עצמו, אלא רק ליישמו.

 

מכאן שההתחקות אחר עקרון האינדיבידואציה מוצאת את מבוקשה או אחרי האינדיבידואציה או לפניה, בהתאם לשאלה אם הדגם של האינדיבידואל הינו פיזיקלי (לפי תורת העצם האטומיסטית), או לחלופין טכנולוגי וחיוני [vital] (לפי הסכֵמה ההילומורפיסטית). אולם בשני המקרים ישנו איזור עמום המסתיר את תהליך האינדיבידואציה עצמו, שכן התהליך מובן כמשהו שיש להסביר ולא כמשהו שבתוכו יימצא ההסבר – מכאן מגיע הרעיון של עקרון אינדיבידואציה. תהליך האינדיבידואציה נחשב כמשהו שיש להסביר מלכתחילה משום שהמחשבה נוטה אל הישות המופרטת המוגמרת שיש להבין, והאינדיבידואציה מובנת רק כשלב בדרך אל אותו אינדיבידואל שיש להגיע אליו לאחר התהליך. אם כן, ישנה ההנחה של עקיבה בזמן: קודם כל ישנו עקרון האינדיבידואציה, לאחר מכן אותו עיקרון מופעל בתהליך האינדיבידואציה, ולבסוף האינדיבידואל המכוּנן מופיע. אך אם היינו מניחים שהאינדיבידואציה לא מייצרת אך ורק את האינדיבידואל, לא היינו מבקשים לדלג בחופזה על שלב האינדיבידואציה כדי להגיע אל אותה ממשות סופית שהיא האינדיבידואל. היינו מנסים, לחלופין, להבין את האונטוגנזה מתוך התפתחותה העצמית וכך להכיר את האינדיבידואל דרך האינדיבידואציה במקום את האינדיבידואציה דרך האינדיבידואל. 

 

מטרתנו היא להראות שצריך לבצע היפוך בהתחקות אחר עקרון האינדיבידואציה וזאת מתוך הכרה בתהליך האינדיבידואציה כתהליך הראשוני שמתוכו האינדיבידואל מגיע לידי קיום, תהליך שהתפתחותו, משטרו ואופניו משתקפים בתכונותיו השונות של האינדיבידואל. כך, נבין את האינדיבידואל כממשות יחסית, כפָזָה מסוימת של היות המניחה כקודמת לה את קיומה של ממשות קדם־אינדיבידואלית.⁵ מכאן יוצא שגם לאחר האינדיבידואציה, האינדיבידואל לא קיים לגמרי לבדו, שכן האינדיבידואציה לא מכלה בבת אחת את מלוא הפוטנציאל של הממשות הקדם־אינדיבידואלית, וגם משום שהאינדיבידואציה לא רק גורמת להופעת האינדיבידואל, אלא גם לצמד אינדיבידואל–סביבה [individu–milieu].⁶ על כן, האינדיבידואל הוא יחסי בשני מובנים: לא רק שהוא לא הישות כולה, הוא גם כזה שקיומו נובע מתוך מצב היות אחר שבו הוא עצמו לא התקיים, לא כאינדיבידואל ולא כעקרון אינדיבידואציה.

 

כך, האינדיבידואציה מובנת כאונטוגנטית רק כאשר היא פעולה של הישות בשלמותה. האינדיבידואציה צריכה אז להיחשב לפתרון חלקי ויחסי המופיע במערכת בעלת פוטנציאלים המכילה אי־תואם [incompatibilité] כלשהו ביחס לעצמה – אי־תואם שנובע מעוצמות של מתח ומחוסר האפשרות לתקשורת בין האיברים הקיצוניים של הממדים השונים של המערכת. 

 

הביטוי אונטוגנזה מקבל את מלוא מובנו כאשר במקום לייחס לו מובן צר ומשני של היווצרות האינדיבידואל (בניגוד להיווצרות רחבה יותר, למשל זו של המין), נשתמש בו כדי להצביע על אופי ההתהוות של הישות, מה שדרכו כל ישות נהיית כפי שהיא, בבחינת היותה ישות. הניגוד בין הישות לבין ההתהוות לא יכול להיות תקף אלא כחלק מתורה המניחה שהדגם היסודי של הישות הוא העצם. אבל אפשר גם להניח שההתהוות היא בבחינת ממד של הישות, המתאים לכושר שיש לה לשנות פזה ביחס לעצמה, וליישב עצמה עם עצמה תוך שהיא משנה פזה. הישות הקדם־אינדיבידואלית היא ישות שלא קיימת בה שום פזה. הישות שבה מתממשת אינדיבידואציה היא כזו שבה מופיע פתרון כלשהו דרך התפצלות הישות לפזות – התפצלות שהיא היא ההתהוות. ההתהוות היא לא מסגרת שבתוכה הישות קיימת; היא ממד של הישות עצמה, אופן ההתרה של אי־תואם ראשוני ועשיר בפוטנציאלים.⁷ 

 

האינדיבידואציה תואמת להופעתן של פזות בתוך הישות, שהן הפזות של ישות זו. האינדיבידואציה איננה תוצאה שאפשר לבודד ולהניח כמה שנמצא בקצה ההתהוות, אלא אותו תהליך בעודו מתממש. אי אפשר להבין אותה אלא כצומחת מתוך אותה רוויית־יתר [sursaturation] ראשונית של הישות, כשזו תחילה הומוגנית ונטולת התהוות, ולאחר מכן מעצבת את עצמה ומתהווה, בעוד היא מביאה להופעת האינדיבידואל והסביבה, באמצעות ההתהוות, שהיא פתרון של מתחים ראשוניים תוך שימורם של מתחים אלה בצורת מבנה. אפשר לומר שהעיקרון היחיד שיכול להנחות אותנו הוא עקרון שימור הישות במהלך ההתהוות. שימור זה מתקיים דרך יחסי חליפין בין המבנה לתהליך, המתרחשים בקפיצות קוונטיות דרך מצבים עוקבים של שיווי משקל. כדי לחשוב את האינדיבידואציה, יש להבין את הישות לא כעצם או כחומר, או כצורה, אלא כמערכת טעונת־מתח שנמצאת ברוויית־יתר, מעל רמת האחדות ושאינה מושתתת רק על עצמה ועל כן אינה יכולה להיחשב באופן הולם באמצעות עקרון השלישי הנמנע. הישות הקונקרטית, או הישות השלמה, דהיינו הישות הקדם־אינדיבידואלית, היא ישות שהיא יותר מאחדות. האחדות – מאפיין של הישות המופרטת, והזהות – המאפשרת שימוש בעקרון השלישי הנמנע, לא חלות על הישות הקדם־אינדיבידואלית. וזה מסביר מדוע אי אפשר להרכיב, לאחר מעשה, את העולם ממונאדות, אפילו בהוספת עקרונות נוספים כמו עקרון הטעם המספיק, הנועד לסדר את אותן מונאדות לכדי יקום. האחדות והזהות לא חלות אלא על אחת מהפזות של הישות, שהיא שניונית לתהליך האינדיבידואציה. מושגים אלו לא יכולים להיות לעזר בגילוי עקרון האינדיבידואציה; הם לא חלים על האונטוגנזה כשזו מובנת במלוא משמעותה, דהיינו על התהוות הישות כישות שמתפצלת ומשנה פזות בהתפרטותה [בעודה עוברת אינדיבידואציה].

 

 עד כה לא היה אפשר לחשוב את האינדיבידואציה ולתארהּ באופן הולם מאחר שהייתה מוכרת רק צורה אחת של שיווי משקל: שיווי משקל יציב. שיווי המשקל המטא־יציב [métastable] לא היה מוכר, וההנחה המובלעת הייתה שהישות נמצאת במצב של שיווי משקל יציב. אולם שיווי משקל יציב שולל את ההתהוות, כי הוא מבטא את הרמה הנמוכה ככל האפשר של אנרגיה פוטנציאלית. זה שיווי המשקל שמגיעים אליו במערכת שבה כל שינויי הצורה האפשריים כבר התממשו ולא קיים בה עוד שום כוח [force]. כל הפוטנציאל מומש, והמערכת, שהגיעה לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר שלה, לא יכולה יותר לשנות את עצמה. בעת העתיקה הכירו רק בחוסר היציבות וביציבות, בתנועה ובמנוחה. העתיקים לא הכירו באופן ברור ואובייקטיבי במטא־יציבות. על מנת להגדיר את המטא־יציבות, יש צורך במושג האנרגיה הפוטנציאלית של המערכת, מושג הסדר, ומושג גידול האנטרופיה.⁸ כך ניתן להגדיר את המצב המטא־יציב הזה של הישות, ששונה בתכלית משיווי־המשקל היציב ומהמנוחה, ושהעתיקים לא יכלו להיעזר בו בחיפושם אחר עקרון האינדיבידואציה מפני שעבורם, שום דוגמה פיזיקלית ברורה לא יכלה להבהיר את שימושו.⁹ 

 

אם כך, ננסה תחילה להציג את האינדיבידואציה הפיזיקלית כמקרה של התרה של מערכת מטא־יציבה מתוך מצב של מסוים של המערכת, למשל מצב של קירור העל או רוויית־יתר שעומד ביסוד היווצרות הגבישים. תהליך הקריסטליזציה עשיר במושגים שנחקרו היטב ושיכולים לשמש פרדיגמות גם בתחומים אחרים, אולם תהליך זה לא ממצה את ממשותה של האינדיבידואציה הפיזיקלית. לכן, עלינו לשאול את עצמנו אם לא ניתן לפרש היבטים מסוימים של המיקרו־פיזיקה דרך אותו רעיון של התהוות הישות במצב מטא־יציב, ובמיוחד את המשלימוּת [complémentarité] שבין מושגים ששימושם נעשה בצמדים (גל–חלקיק, חומר–אנרגיה). ייתכן שמקורה של דואליות זו בעובדה שההמשגה המדעית מניחה שהממשי עשוי מאיברים שקיימים ביניהם יחסים, כאשר המבנה הפנימי של אותם איברים לא מושפע מיחסים אלו.¹⁰ 

 

 אולם אפשר גם להניח שהממשות כשלעצמה (בדומה לתמיסה ברוויית־יתר, ובאופן שלם יותר במישור הקדם־אינדיבידואלי) היא במקורה יותר מאחדות ויותר מזהות; היא מסוגלת להתבטא כגל או כחלקיק, כחומר או כאנרגיה, מאחר שכל תהליך וכל יחס בתוך כל תהליך הוא אינדיבידואציה שמשתכפלת, שמשנה פזות בישות הקדם־אינדיבידואלית, וזאת תוך יצירת התאמה בין ערכים קיצוניים, בין סדרי גודל שבאופן מקורי אינם ניתנים לתיווך. אזי המשלימוּת המושגית היא ההדהוד האפיסטמולוגי של המטא־יציבות הראשונית והמקורית של הממשי. בהיותן תיאוריות של זהות, לא תפיסות מכניסטיות ואף לא תפיסות אנרגטיות יכולות להסביר את הממשות באופן מלא. אומנם תורת השדות המתווספת לתורת החלקיקים ותורת יחסי הגומלין בין השדות לחלקיקים נותרות דואליסטיות בחלקן, אך מתקדמות אל עבר תיאוריה של הקדם־אינדיבידואלי. באופן אחר, תורת הקוונטים מצליחה לתפוש את אותו מישור קדם־אינדיבידואלי שחורג מעבר לאחדות: ישנה חלופה של אנרגיה שנעשית על ידי כמויות יסודיות, כאילו הייתה אינדיבידואציה של האנרגיה ביחסים בין החלקיקים, שאפשר להחשיב כסוג של אינדיבידואלים פיזיקליים. אולי במובן הזה, נוכל לראות את שתי התיאוריות החדשות שנותרו עד היום בלתי מובנות זו לזו – תורת הקוונטים ומכניקת הגל – מצטלבות: אפשר לחשוב עליהן כשני אופנים שמבטאים את הקדם־אינדיבידואלי דרך התופעות השונות שבהן הוא מעורב כקדם־אינדיבידואלי. מתחת לרציף וללא־רציף מצוי הקוונטי והמשלים המטא־יציב (היותר־מאחדות) שהוא הקדם־אינדיבידואלי האמיתי. ייתכן שהצורך לתקן ולצמד את המושגים הבסיסיים של הפיזיקה משקף את העובדה שמושגים אלו מבטאים כהלכה אך ורק את הממשות המופרטת [שעברה אינדיבידואציה], ולא את הממשות הקדם־אינדיבידואלית. 

 

כך מתבהר אפוא הערך הפרדיגמטי של חקר היווצרות הגבישים כתהליך אינדיבידואציה: הוא מאפשר לתפוש ברמה מַקרוסקופית תופעה שמקורה במצבי מערכת השייכים לשדה המיקרוסקופי, המולקולרי, ולא לסדר הגודל המוֹלרי. חקר הגבישים מאפשר לתפוש את הפעילות שמתקיימת על הגבול [à la limite] של הגביש שבדרכו להתגבש. אינדיבידואציה כזו איננה בגדר מפגש של צורה ושל חומר, שקיימים מבעוד מועד כאיברים מובחנים ומכוננים מראש, אלא פתרון שנובע מתוך מערכת מטא־יציבה ועשירה בפוטנציאלים: צורה, חומר ואנרגיה קיימים זה מכבר בתוך המערכת. לא הצורה ולא החומר מספיקים כשלעצמם. העיקרון האמיתי של האינדיבידואציה הוא תיווך, המניח, באופן כללי, דואליות מקורית של סדרי גודל והעדר ראשוני של תקשורת והשפעה הדדית ביניהם, ואז התקשרות בין סדרי הגודל והתייצבות. 

 

בד בבד עם התממשותה של אנרגיה פוטנציאלית (תנאי של סדר גודל גבוה יותר) החומר מתארגן ומתחלק (תנאי של סדר גודל נמוך יותר) לכדי אינדיבידואלים מְוּבְנִים (בסדר גודל בינוני), שמתפתחים באמצעות תהליך מתווך של הגברה. 

 

זהו המשטר האנרגטי של מערכת מטא־יציבה שמוביל לקריסטליזציה ומאפשר אותה, בעוד הצורה של הגבישים מבטאת מאפיינים מולקולריים או אטומיים מסוימים של המין הכימי המכונן.

 

אותו מושג של מטא־יציבות יכול לאפיין גם את האינדיבידואציה בתחום החי. אולם שלא כמו בתחום הפיזיקלי, האינדיבידואציה החיונית לא מתרחשת רק באופן מיידי, קוונטי, פתאומי וסופי. היא לא משאירה מאחוריה דואליות של אינדיבידואל וסביבה, כאשר הסביבה נותרת מדולדלת בלי האינדיבידואל שאינו היא, ואילו האינדיבידואל חדל לשאת בתוכו את הממד של הסביבה. אינדיבידואציה מסוג כזה קיימת ללא ספק כמקור מוחלט גם בעבור היצור החי. אך היא מוכפלת על ידי אינדיבידואציה מתמשכת; היא החיים עצמם, הנתונים במצב היסודי של ההתהוות: היצור החי משמר בתוכו פעילות של אינדיבידואציה תמידית. הוא לא רק תוצאה של אינדיבידואציה, כמו הגביש או המולקולה, אלא זירה של אינדיבידואציה. 

 

כמו כן, בשונה מהאינדיבידואל הפיזיקלי, פעילותו של היצור החי אינה מרוכזת כולה לנקודת הגבול. קיים אצלו משטר שלם יותר של תהודה פנימית שמחייב תקשורת תמידית ומקיים מטא־יציבות שהיא התנאי לחיים. אבל זה לא המאפיין היחיד של היצור החי, ולכן אי אפשר להשוות אותו למעין אוטומטון שמקיים מספר מסוים של מצבי שיווי־משקל, או שמחפש התאמה בין דרישות שונות בהתאם למתכונת של שיווי־משקל מורכב הבנוי מאיזונים פשוטים יותר. היצור החי הוא גם הישות שנוצרת מאינדיבידואציה ראשונית ושמגבירה את אותה אינדיבידואציה – מה שלא כן באובייקט הטכני, שהמנגון הקיברנטי שואף לדמות את תפקודו לתפקוד היצור החי.¹¹ 

 

אצל היצור החי ישנה אינדיבידואציה שנעשית על ידי האינדיבידואל ולא רק תפקוד שהוא תוצאה של אינדיבידואציה שהושלמה אחת ולתמיד, שאפשר להשוות לתהליך ייצור [fabrication]. היצור החי פותר בעיות לא רק דרך הסתגלות, כלומר באמצעות שינוי היחס שלו לסביבה (כפי שמכונה יכולה לעשות) אלא באמצעות השתנות עצמית, דרך המצאת מבנים פנימיים חדשים, דרך היטמעות עצמית גמורה במערכת האקסיומטית של הבעיות החיוניות.¹² האינדיבידואל החי הוא מערכת אינדיבידואציה, מערכת שיוצרת ועוברת אינדיבידואציה. התהודה הפנימית והתרגום של היחס העצמי לכדי אינפורמציה מתקיימים בתוך המערכת הזו של היצור החי. בתחום הפיזיקלי, התהודה הפנימית מתכוננת על הגבול של האינדיבידואל בעודו נהפך לאינדיבידואל, ואילו בתחום החי, התהודה הפנימית הופכת לקריטריון של כל מה שמופרט כאינדיבידואל. היא קיימת במערכת של האינדיבידואל ולא רק בזו שהאינדיבידואל מייצר עם הסביבה שלו. בשונה ממבנה הגביש, המבנה הפנימי של האורגניזם לא נובע רק מהפעילות שמתממשת ומהמודולציה שמתבצעת בגבול בין תחום הפנימיות לתחום החיצוניות. לאינדיבידואל הפיזיקלי, שתמיד נדחף החוצה מהמרכז, תמיד בשוליים שלו עצמו, שפועל רק בקצה התחום שלו, אין באמת פנימיות. לעומת זאת, האינדיבידואל החי הוא בעל פנימיות אמיתית, מכיוון שהאינדיבידואציה מתממשת בתוכו פנימה. אצל היצור החי, גם הפנים הוא בעל מעמד מייסד, כאשר אצל האינדיבידואל הפיזיקלי, רק הגבול מייסד, ומה שנמצא פנימה יותר מבחינה טופולוגית אינו אלא קודֵם מבחינת סדר ההיווצרות. האינדיבידואל החי עכשווי לעצמו בכל יסודותיו, וזאת בשונה מהאינדיבידואל הפיזיקלי, שנושא עבר שעבר לחלוטין, גם כשהוא עדיין ממשיך לצמוח. בפנימיותו, היצור החי הוא צומת של תקשורת אינפורמטיבית; הוא מערכת בתוך מערכת, ומכיל בתוך עצמו תיווך בין שני סדרי גודל.¹³ 

 

לבסוף, אפשר להניח היפותזה שתהיה מקבילה גם להיפותזת הקוונטים בפיזיקה וגם להיפותזת היחסות של רמות האנרגיה הפוטנציאלית: ניתן להניח שהאינדיבידואציה לא ממצה את כל הממשות הקדם־אינדיבידואלית, ושלא בלבד שמשטר של מטא־יציבות מתוחזק על ידי האינדיבידואל, אלא שהמשטר הזה כמו נישא על גביו, כך שהאינדיבידואל המיוסד מוביל עימו מטען של ממשות קדם־אינדיבידואלית שמונע על ידי הפוטנציאלים שמאפיינים את אותה ממשות. אינדיבידואציה, כמו שינוי של מבנה במערכת פיזיקלית, היא יחסית: רמה מסוימת של פוטנציאל נשמרת ויש אינדיבידואציות שעוד נותרות אפשריות. טבע קדם־אינדיבידואלי זה, הנותר מחובר לאינדיבידואל, הוא מקור למצבים מטא־יציבים עתידיים, שיכולות לצאת מהם אינדיבידואציות חדשות. לפי ההיפותזה הזו, ניתן להחשיב כל יחס אמיתי כבעל מעמד של ישות, וכמה שמתפתח מתוך אינדיבידואציה חדשה. היחס לא צומח בין שני איברים שהם כבר בבחינת אינדיבידואלים נפרדים; הוא בבחינת היבט של התהודה הפנימית של מערכת אינדיבידואציה. היחס הוא חלק ממצב של מערכת. היצור החי, שהוא בעת ובעונה אחת גם יותר וגם פחות מאחדות, נושא בקרבו בעייתיות פנימית, ועל כן הוא יכול להיכנס כיסוד אל תוך בעייתיות רחבה יותר מגבולות היותו. בעבור האינדיבידואל, משמעות ההשתתפות היא עובדת היותו אלמנט באינדיבידואציה רחבה יותר, וזאת דרך התיווך של המטען הקדם־אינדיבידואלי שהוא מכיל, כלומר בזכות הפוטנציאלים הגלומים בו. 

 

 כך אפשר לחשוב על היחס הפנימי והחיצוני לאינדיבידואל כעל השתתפות, בלי להזדקק לערב עצמים [substances] חדשים. הממד הנפשי [le psychisme] והממד הקולקטיבי של האינדיבידואציה מיוסדים על בסיס אינדיבידואציות שמגיעות לאחר האינדיבידואציה החיונית. הממד הנפשי הוא המשכה של האינדיבידואציה החיונית בישות, שכדי לפתור את הבעייתיות שלה עצמה, נאלצת להתערב בבעייתיות זו כמרכיב של הבעיה, דהיינו באמצעות פעולתה כסובייקט. אפשר לחשוב את הסובייקט בתור האחדות של הישות, הן כיצור חי מופרט, הן כישות המייצגת לעצמה את פעולתה בעולם בתור יסוד או ממד של העולם עצמו. הבעיות החיוניות לא סגורות בתוך עצמן: האקסיומטיות הפתוחה שלהן לא יכולה להגיע לרוויה אלא על ידי רצף בלתי־קבוע של אינדיבידואציות עוקבות שתמיד מערבות יותר ויותר ממשות קדם־אינדיבידואלית, תוך שילובה ביחס לסביבה. אָפֶקְטִיבִיּוּת [affectivité] ותפישה מתלכדות לכדי רגש ומדע, שמחייבים פנייה לממדים חדשים. אולם, הישות שהיא הממד הנפשי לא יכולה לפתור בעצמה את הבעייתיות שבה. בזמן שהיא מתפרטת כישות נפשית, החורגת מעבר לגבול היצור החי המופרט ומשלבת את היצור החי במערכת של העולם ושל הסובייקט, מטען הממשות הקדם־אינדיבידואלית שהיא נושאת מאפשר השתתפות, המופיעה כתנאי לאינדיבידואציה של הקולקטיב. האינדיבידואציה בצורתה הקולקטיבית הופכת את האינדיבידואל לפרט מתוך קבוצה, פרט שמשויך לקבוצה על־ידי הממשות הקדם־אינדיבידואלית שהוא נושא בתוכו, ממשות שמתייחדת [עוברת אינדיבידואציה] כאחדות קולקטיבית כאשר היא מאוגדת עם זו של אחרים. 

 

שתי האינדיבידואציות, הנפשית והקולקטיבית, מצויות ביחס הדדי זו לזו: הן מאפשרות להגדיר קטגוריה של טרנס־אינדיבידואל שדרכה אפשר להסביר את האחדות המערכתית של האינדיבידואציה הפנימית (הנפשית) ושל האינדיבידואציה החיצונית (הקולקטיבית). העולם הנפשי־חברתי של הטרנס־אינדיבידואל איננו החברתי כפשוטו ולא הבין־אישי. הוא מניח מהלך אמיתי של אינדיבידואציה שיוצא מתוך ממשות קדם־אינדיבידואלית, הקשורה לאינדיבידואלים ויכולה לכונן בעייתיות חדשה בעלת מטא־יציבות הייחודית לה. הוא מבטא תנאי קוונטי, המתאים לריבוי סדרי הגודל. היצור החי מוצג כישות בעייתית, שהיא גם עולה על אחדות וגם פחותה ממנה. לומר שהיצור החי הוא בעייתי, משמע להתייחס להתהוות כאל ממד של החי: היצור החי קיים על דרך ההתהוות, שמבצעת פעולת תיווך. היצור החי הוא גם שחקן וגם זירה של אינדיבידואציה: התהוותו היא אינדיבידואציה מתמשכת, או ליתר דיוק, סדרת מהלכים של אינדיבידואציה שמתקדמת ממטא־יציבות אחת לאחרת. הרי האינדיבידואל הוא לא עצם וגם לא רק חלק מקולקטיב: הקולקטיב מתערב כפתרון לבעייתיות האינדיבידואלית, מה שאומר שהבסיס לממשות הקולקטיבית כבר מוכל, בחלקו, באינדיבידואל בצורת הממשות הקדם־אינדיבידואלית שנותרת קשורה לממשות המופרטת. מה שניתן להתייחס אליו באופן כללי כאל יחס, בגלל הסוּבְּסְטַנְצְיָאלִיזַצְיָה של הממשות האינדיבידואלית, הוא למעשה ממד של האינדיבידואציה שבאמצעותו האינדיבידואל מתהווה: היחס, לעולם ולקולקטיב, הוא ממד של האינדיבידואציה שבו הפרט משתתף ביציאתו מתחום הממשות הקדם־אינדיבידואלית שמתפרטת שלב אחר שלב. נוסף על כך, הפסיכולוגיה והתיאוריה של הקולקטיב קשורות זו לזו: האונטוגנזה היא שקובעת את ההשתתפות בקולקטיב כמו גם את המהלך הנפשי שמובן כהתרה של בעייתיות. האינדיבידואציה שהיא החיים מופיעה כגילוי של אקסיומטיות חדשה בתוך מצב של עימות [situation conflictuelle]. אקסיומטיות זו משלבת ומאחדת את כל היסודות של אותו המצב לכדי מערכת שמכילה את האינדיבידואל. כדי להבין את הפעילות הנפשית הפנימית לתיאוריה של האינדיבידואציה כפתרון לאופי הקונפליקטואלי של מצב מטא־יציב, יש לגלות את אופני הכינון האמיתיים של המערכות המטא־יציבות בחיים. במובן הזה, המושג של היחס הסתגלני של האינדיבידואל לסביבה,¹⁴ כמו גם המושג הביקורתי של יחס הסובייקט המכיר לאובייקט ההכרה צריכים להשתנות. ההכרה לא מתעצבת באופן מפשט [abstractive] מתוך התפישה החושית, אלא באופן שמערב בעייתיות מתוך אחדות טרופיסטית ראשונית, שהיא זיווג של חישה וטרופיזם,¹⁵ התכוונוּת [orientation] של הישות החיה בעולם מקוטב. גם פה צריך להשתחרר מהסכֵמה ההילומורפיסטית; אין תחושה שהיא בגדר חומר שמכונן נתון באופן אפוסטריורי עבור הצורות האפריוריות של החישה. הצורות של האפריורי הן פתרון ראשוני הכרוך בגילוי האקסיומטיות של מתחים שנובעים מהתנגשות של יחידות טרופיסטיות קדומות. הצורות האפריוריות של החישה הן לא אפריוריות ולא אפוסטריוריות ואינן מושגות על ידי הפשטה – הן המבנים של מערכת אקסיומטית שמופיעה במהלך האינדיבידואציה. באחדות הטרופיסטית כבר נמצאים העולם והיצור החי, אבל העולם מופיע בה רק ככיוון, כקוטביות של מדרג [gradient], שממקם את הישות האינדיבידואלית בדיאדה בלתי־קבועה שבה היא תופשת את נקודת האמצע שממנה והלאה נפרשת הדיאדה. התפישה [perception] ואחר כך המדע ממשיכים לפתור את הבעייתיות, וזאת לא רק דרך המצאה של מסגרות חלל־זמניות, אלא דרך כינון מושג האובייקט, שהופך למקור למדרגים ראשוניים שאותם הוא מארגן בהתאם לעולם. ההבחנה בין האפריורי לבין האפוסטריורי – הדהוד של הסכֵמה ההילומורפיסטית בתורת ההכרה – מסתירה במרכזה העמום את מהלך האינדיבידואציה האמיתי, שהוא לב ליבה של ההכרה. המושג של סדרה איכותנית או עצימה [intensive] דורש שנחשוב אותו לאור התיאוריה של פזות ההיות: הסדרה איננה יחסית ונשענת על קיומם הקודם של איברים קיצוניים, אלא מתהווה מתוך מצב ביניים ראשוני שממקם ומשלב את היצור החי במדרג שנותן לאחדות הטרופיסטית כיוון; הסדרה היא בבואה מופשטת של הכיוון שאליו מתכוונת האחדות הטרופיסטית. צריך להתחיל מהאינדיבידואציה, מהקיום הנתפס במרכזה על פי המרחביות וההתהוות, ולא מהאינדיבידואל שעבר סובסטנציאליזציה, ועומד אל מול עולם שזר לו.¹⁶ 

 

אפשר להשתמש באותה שיטה כדי לחקור את האָפֶקְטִיבִיּוּת והאמוטיביות, שמכוננות את התהודה של הישות ביחס לעצמה ומחברות את הישות המופרטת לממשות הקדם־אינדיבידואלית שקשורה אליה, כשם שהאחדות הטרופיסטית והתפישה קושרות אותה אל הסביבה. הממד הנפשי עשוי מאינדיבידואציות עוקבות שמאפשרות לישות לפתור את המצבים הבעייתיים התואמים את הימצאותה התמידית בקשר עם מה שגדול ממנה ומה שקטן ממנה. 

 

אבל הממד הנפשי לא יכול לפתור את הבעייתיות שלו בהישארות ברמת ההיות האינדיבידואלי בלבד; הוא הבסיס להשתתפות באינדיבידואציה רחבה יותר – זו של הקולקטיב. הישות האינדיבידואלית לבדה, כשהיא מעמידה את עצמה בשאלה, לא יכולה להתקדם מעבר לגבולות החרדה: מהלך ללא פעולה, רגש מתמיד שלא מצליח להתיר את האָפֶקְטִיבִיּוּת, התנסות שדרכה הישות המופרטת חוקרת את ממדי ישותה בלי להצליח לחרוג מעבר להם. לקולקטיב, כשהוא מובן כאקסיומטיות שפותרת את הבעייתיות הנפשית, מתאים המושג של הטרנס־אינדיבידואלי.

 

אוסף כזה של רפורמות מושגיות נשען על ההיפותזה שלפיה אינפורמציה לעולם איננה יחסית לממשות יחידה ואחידה, אלא לשני סדרים במצב של אי־תואם; בין שיהיה ברמת האחדות הטרופיסטית ובין ברמה הטרנס־אינדיבידואלית, האינפורמציה לעולם איננה קבועה בתוך צורה שיכולה להיות נתונה. האינפורמציה היא המתח בין שתי ממשויות שאינן תואמות, היא המשמעות שבוקעת כאשר במהלך אינדיבידואציה מתגלה הממד שבהתאם אליו שתי ממשויות חסרות־תואם יכולות להפוך למערכת. האינפורמציה היא אפוא ניצוץ של אינדיבידואציה, תביעה לאינדיבידואציה, היא לעולם איננה דבר נתון; אי אפשר לייחס לאינפורמציה לא אחדות ולא זהות; מאחר שהאינפורמציה היא לא איבר, היא מניחה מתח במערכת הישות; לכן, היא בהכרח אינהרנטית לבעייתיות מסוימת. האינפורמציה היא מה שבאמצעותו חוסר התואם במערכת בלתי פתורה הופך לממד מארגן בפתרון; היא מניחה שינוי פזה במערכת משום שהיא מניחה מצב קדם־אינדיבידואלי ראשוני שעובר אינדיבידואציה בהתאם לארגון שנתגלה. האינפורמציה היא הנוסחה [formule] של האינדיבידואציה, נוסחה שלא יכולה להתקיים מראש לפני אותה אינדיבידואציה. ולפיכך, אפשר לומר שהאינפורמציה היא תמיד בהווה, תמיד אקטואלית, שכן היא הכיוון שלפיו מערכת כלשהי מתפרטת.¹⁷

 

הבנה של הישות שעליה נשען מחקר זה היא זו: הישות איננה בעלת אחדות של זהות, שהיא האחדות של המצב היציב שבו אין כל טרנספורמציה אפשרית. הישות היא בעלת אחדות טרנסדוקטיבית;¹⁸ כלומר היא יכולה לשנות פזות ביחס לעצמה, לחרוג מעבר לגבולותיה משני עברי המרכז שלה. מה שאנחנו מבינים כיחס או כדואליות של עקרונות הוא למעשה התרחבות של הישות, שהיא יותר מאחדות ויותר מזהות; ההתהוות היא ממד של הישות, ולא משהו שפוקד אותה על־פי רצף שנעשה על גבי ישות שנתונה זה מכבר ונתפשת כעצם. האינדיבידואציה צריכה להיות מובנת כהתהוות של הישות, ולא כדגם של היות שממצה את כל המשמעות שלה. הישות המופרטת אינה כל הישות כולה ולא הישות הראשית; במקום לתפוש את האינדיבידואציה מתוך הישות המופרטת, יש לתפוש את הישות המופרטת מתוך האינדיבידואציה, ואת האינדיבידואציה – מתוך הישות הקדם־אינדיבידואלית, המחולקת לפי סדרי גודל שונים. 

 

אם כן, הכוונה במחקר הנוכחי היא לחקור את הצורות, האופנים והדרגות של האינדיבידואציה כדי למקם מחדש את האינדיבידואל ביחס לישות לפי שלוש רמות: הפיזיקלית, החיונית והנפשית־חברתית. במקום להניח את קיומם של עצמים כדי להסביר את האינדיבידואציה, ניקח את משטרי האינדיבידואציה השונים כיסוד לתחומים, כמו חומר, חיים, רוח וחברה. כך, ההפרדה, הריבוד והיחסים בין התחומים מתגלים כהיבטים של האינדיבידואציה בהתאם לאופניה השונים; מושגי העצם, הצורה והחומר נותנים מקומם למושגים בסיסיים יותר כגון אינפורמציה ראשונית, תהודה פנימית, פוטנציאל אנרגטי וסדרי גודל. 

 

אולם, כדי שהשינוי המושגי הזה יהיה אפשרי, יש להוסיף גם שיטה חדשה וגם מושג חדש. על פי השיטה, אין לנסות להרכיב את מהותה של ממשות מסוימת באמצעות יחס מושגי בין שני איברים קיצוניים, אלא להחשיב כל יחס אמיתי כבעל דרגה של היות. היחס כדרגה של היות הוא אופן של ישות. יחס שכזה הוא בו־זמני עם איברים שאת קיומם הוא מאפשר. יש להבין את היחס כיחס בתוך הישות, יחס של היות, דרך של הישות להיות, ולא כקשר גרידא בין שני איברים שאפשר להכירם כראוי באמצעות מושגים, כאילו הם באמת קיימים באופן נפרד. כאשר האיברים נחשבים כעצמים, היחס מובן כקשר בין איברים; ואילו הישות מופרדת לכדי איברים מכיוון שבאופן ראשיתי, לפני כל בחינה של האינדיבידואציה, היא מובנת כעצם. לעומת זאת, אם העצם מפסיק להיות הדגם של ההיות, ניתן להבין את יחס האי־זהות של הישות ביחס לעצמה, דהיינו הכלה של ממשות בתוך הישות שלא רק זהה לה, כך שהישות, כמה שישנו לפני כל אינדיבידואציה, יכולה להיות מובנת כיותר מאחדות ויותר מזהות.¹⁹ שיטה כזו מניחה פוסטולט אונטולוגי בטבעו: ברמת הישות שנתפשת לפני כל אינדיבידואציה, עקרון השלישי הנמנע ועקרון הזהות לא תקפים. העקרונות הללו תקפים רק עבור הישות שכבר מופרטת, והם מגדירים ישות מדולדלת, שמופרדת לכדי סביבה ואינדיבידואל. שכן עקרונות אלו לא תקפים לגבי הישות השלמה, כלומר למכלול שמובנה לבסוף מהאינדיבידואל ומהסביבה, אלא אך ורק לאותו חלק מהישות הקדם־אינדיבידואלית שהפך לאינדיבידואל. במובן זה, אי אפשר להשתמש בלוגיקה הקלאסית כדי לחשוב את האינדיבידואציה, מאחר שהיא מחייבת לחשוב את מהלך האינדיבידואציה עם מושגים ויחסים בין־מושגיים שחלים רק על התוצאות של מהלך האינדיבידואציה, וזאת כאשר אלו נבחנות באופן חלקי בלבד.

 

מהשימוש בשיטה הזו, שעבורה עקרון הזהות ועקרון השלישי הנמנע צרים מדי, נחשף מושג שטומן בחובו היבטים ותחומי הכלה רבים: מושג הטרנסדוקציה. אנחנו מבינים את הטרנסדוקציה כתהליך (פיזיקלי, ביולוגי, מנטלי, חברתי) שבו ישנה פעילות שמתפשטת בהדרגה בתוך תחום מסוים, כשההתפשטות מתבססת על עצם הבנייה של התחום, ומתקדמת מנקודה לנקודה. כל איזור של מבנה שכבר התהווה משמש כעיקרון לכינון עבור האיזור הבא, כך שהשינוי מתרחש בהדרגה, בד בבד עם פעולת הבנייה עצמה. הגביש, שמתוך גרעין קטנטן גדל ומתרחב לכל הכיוונים בתוך מי־האם שלו, מספק את הדימוי הפשוט ביותר לתהליך הטרנסדוקטיבי: כל שכבה מולקולרית שכבר התגבשה משמשת כבסיס מכונן עבור השכבה שעודנה מתהווה; התוצאה היא מבנה רשתי שמגביר את עצמו. המהלך הטרנסדוקטיבי הוא אינדיבידואציה בתהליך; בתחום הפיזיקלי, היא יכולה להתבצע באופן הפשוט ביותר בצורה של תהליך חזרתי מתמשך [itération progressive]. אך בתחומים יותר מורכבים, כמו תחומי המטא־יציבות החיונית או הבעייתיות הנפשית, היא יכולה גם להתקדם באופן שמשתנה תדיר, ולהתפרש לתחום של הטרוגניות. יש טרנסדוקציה כאשר ישנה פעילות שיוצאת מהמרכז של הישות, מהמרכז מבחינה מבנית ופונקציונלית, ונמשכת לכיוונים מגוונים מתוך המרכז, כאילו ממדים רבים של היות מופיעים מסביב לאותו מרכז. הטרנסדוקציה היא ההופעה המקבילה של ממדים ומבנים בתוך ישות במצב של מתח קדם־אינדיבידואלי, כלומר בתוך ישות שהיא יותר מאחדות ויותר מזהות ושעדיין לא שינתה פזות בריבוי של ממדים ביחס לעצמה. האיברים הקיצוניים שמושגים על ידי התהליך הטרנסדוקטיבי לא קיימים מראש לפניו. הדינמיות של התהליך נובעת מהמתח הראשוני של המערכת ההטרוגנית של הישות, שמשנה פזות ומפתחת את הממדים שבהתאם להם היא מַבנה את עצמה; הדינמיות לא נובעת ממתח בין האיברים שייווצרו בסופו של דבר וייקבעו כגבולות הקיצוניים של הטרנסדוקציה.20 

 

הטרנסדוקציה יכולה להיות תהליך חיוני, שכן היא מבטאת באופן מיוחד את המובן של האינדיבידואציה האורגנית. היא יכולה להיות תהליך נפשי [psychique], ובפועל הליך לוגי, וזאת על אף שהיא אינה מוגבלת כלל למחשבה הלוגית. בתחום הידע [savoir], היא מגדירה את הפעולה האמיתית של ההמצאה, שהיא לא אינדוקטיבית ולא דדוקטיבית אלא טרנסדוקטיבית, כלומר תואמת לגילוי של ממדים שלפיהם בעייתיות מסוימת יכולה להיות מוגדרת.²¹ הטרנסדוקציה היא התהליך האנלוגי, ככל שתהליך מסוג זה הוא בעל תקפות. אפשר להשתמש במושג הטרנסדוקציה כדי לחשוב על התחומים השונים של האינדיבידואציה: אפשר ליישמו על כל המקרים שבהם אינדיבידואציה מתממשת, שכן הוא מבטא את היצירה של רקמה של יחסים שמתכוננים על גבי הישות. האפשרות להשתמש בטרנסדוקציה אנלוגית כדי לחשוב תחום של ממשות מראה שתחום זה הוא למעשה מושב למבנה טרנסדוקטיבי. הטרנסדוקציה מתייחסת לקיום של אותם יחסים שנולדים כשהישות הקדם־אינדיבידואלית מתפרטת; היא מבטאת את האינדיבידואציה ומאפשרת לחשוב אותה. על כן, זהו מושג מטפיזי ולוגי; הוא חל על האונטוגנזה והוא האונטוגנזה עצמה. מבחינה אובייקטיבית, הוא מאפשר להבין את התנאים המערכתיים של האינדיבידואציה, את התהודה הפנימית,²² את הבעייתיות הנפשית. מבחינה לוגית, אפשר להיעזר בו כבסיס לסוג חדש של פרדיגמטיזם אנלוגי, שלפיו מוגדרת תוכנית המחקר הנוכחי, כלומר כמה שמאפשר לעבור מהאינדיבידואציה הפיזיקלית לאינדיבידואציה האורגנית, מהאינדיבידואציה האורגנית לאינדיבידואציה הנפשית, ומהאינדיבידואציה הנפשית לטרנס־אינדיבידואליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית. 

 

ללא ספק ניתן לקבוע שאי אפשר להציג את הטרנסדוקציה כהליך לוגי בעל ערך של הוכחה. כמו כן, לא נרצה לומר שהטרנסדוקציה היא הליך לוגי במובן השגור של המונח; היא הליך מנטלי, ועוד יותר מהליך – היא מסע של הרוח [l’esprit] שֶׁמְּגַלָּה: מסע שבו היא עוקבת אחר הישות בהתהוותה, משלימה את התהוות המחשבה באותו הזמן שבו מושלמת התהוות האובייקט. במחקר הזה, המחשבה נקראת לשחק תפקיד שהדיאלקטיקה לא יכולה לשחק, שכן הופעת השלילה כשלב שני לא מתאימה לחקר של תהליך האינדיבידואציה, שבו השלילה, שמופיעה בצורה אמביוולנטית של מתח ואי־תואם, היא אימננטית לתנאי הראשון. הדבר החיובי ביותר במצב של הישות הקדם־אינדיבידואלית, דהיינו קיומם של פוטנציאלים, הוא גם הסיבה לחוסר התואם ולחוסר היציבות שיש במצב הזה. השלילה מופיעה כאי־תואם אונטוגנטי ראשוני, אבל היא מתפקדת כהיבט נוסף של עושר הפוטנציאלים ועל כן אין זו שלילה מהותית. השלילה כשלעצמה היא לעולם לא בגדר שלב או פזה, והאינדיבידואציה היא לא סינתזה או חזרה אל האחדות, אלא שינוי פזה של הישות מתוך המרכז הקדם־אינדיבידואלי שלה, שמתאפיין באי־תואם מלא פוטנציאלים. מנקודת המבט האונטוגנטית הזו, הזמן עצמו מובן כביטוי של הממדיות של הישות המתפרטת. 

 

אם כן, הטרנסדוקציה היא לא רק מסע של הרוח, אלא גם אינטואיציה, מכיוון שהיא מה שדרכו מופיע, בתוך תחום בעייתיות, מבנה מארגן שמביא עימו את הפתרון לבעיות שהוצבו. אולם, באופן הפוך מהדדוקציה, הטרנסדוקציה לא מחפשת עיקרון חיצוני כדי לפתור בעיה בתחום מסוים: היא דולה את המבנה הפותר מתוך מתחי התחום עצמו, כמו בפתרון של רוויית־היתר, שבו ההתגבשות מתרחשת הודות לפוטנציאלים פנימיים למין הכימי שהיא מארגנת, ולא באמצעות יבוא של איזשהו חומר זר. הטרנסדוקציה גם לא בת השוואה לאינדוקציה. אומנם האינדוקציה משמרת את התכונות של איברי הממשות הכלולים בתחום הנבחן, משום שהיא גוררת את מבני האנליזה שלה מתוך אותם איברים, אך היא משמרת רק את מה שהוא חיובי, כלומר את מה שמשותף לכל האיברים, ומסלקת את כל מה שסינגולרי בהם. לעומת זאת, הטרנסדוקציה היא גילוי של מערכת ממדים שמייצרת תקשורת בין הממדים של כל אחד מהאיברים, כך שהממשות השלמה של כל אחד מאיברי התחום מצליחה להתארגן לכדי מבנים חדשים בלי לאבד דבר – ללא רדוקציה. הטרנסדוקציה הפותרת הופכת את השלילי לחיובי: מה שבגללו האיברים אינם זהים זה לזה, מה שבגללו הם נפרדים (במובן שהמונח הזה מקבל בתיאוריה של הראייה)²³, מוכל במערכת של הפתרון והופך לתנאי למשמעות; אין דלדול של האינפורמציה המוכלת באיברים. על כן, הטרנסדוקציה מתאפיינת בכך שהתוצאה של התהליך היא מארג קונקרטי שכל האיברים ההתחלתיים כלולים בו. המערכת שנוצרת כך עשויה מהקונקרטי ומכילה את כל הקונקרטיות; הסדר הטרנסדוקטיבי משמר את כל הקונקרטי ומתאפיין בשימור האינפורמציה, ואילו האינדוקציה מחייבת איבוד של אינפורמציה. כמו המהלך הדיאלקטי, הטרנסדוקציה משמרת ומכילה את ההיבטים המנוגדים. אך בשונה מהמהלך הדיאלקטי, הטרנסדוקציה לא מניחה את הקיום של זמניות נתונה מראש כמסגרת שבה ההתהוות מתרחשת. הזמן עצמו הוא בגדר פתרון, ממד של המערכתיות שמתגלה: הזמן יוצא מן הקדם־אינדיבידואלי כמו שאר הממדים שבהתאם להם האינדיבידואציה מתכוננת.²⁴ 

 

אולם, כדי לחשוב את התהליך הטרנסדוקטיבי, שהוא הבסיס לאינדיבידואציה ברמותיה השונות, לא די במושג הצורה. מושג הצורה הוא חלק מאותה מערכת רעיונית ש מושג העצם שייך לה, ושבה היחס מובן כמשני לקיום האיברים שאותו יחס מתקיים ביניהם: רעיונות אלו הומשגו מתוך תוצאות האינדיבידואציה, ועל כן הם יכולים לתפוש רק ממשות מדולדלת, חסרת פוטנציאלים וכתוצאה מכך חסרת יכולת להתפרט. 

 

צריך להחליף את מושג הצורה במושג האינפורמציה,²⁵ שמניח את קיומה של מערכת במצב של שיווי משקל מטא־יציב, שיכולה להתפרט. האינפורמציה, בשונה מהצורה, לעולם לא מופיעה כמונח יחיד, אלא כמשמעות שנובעת מתוך אי־התאמה מבנית [disparation]. המושג העתיק של הצורה, כפי שהוא מורש לנו מהסכֵמה ההילומורפיסטית, מנותק מדי מכל רעיון של מערכת ושל מטא־יציבות. לעומת זאת, מושג הצורה כפי שהוא מופיע בתורת הצורה [תורת הגֶּשְׁטַלְט] משמר את הרעיון של מערכת:²⁶ הוא מוגדר כאותו מצב שלעברו המערכת נוטה כשהיא מוצאת איזון, דהיינו, הצורה היא פתרון של מתח.

 

אבל למרבה הצער, פרדיגמטיזם פיזיקלי שטחי הביא את תורת הגשטלט לראות רק את המאזן היציב כמצב כזה של איזון של מערכת שיכול לפתור מתחים. דהיינו, תורת הגשטלט התעלמה מהמטא־יציבות. אם כך, רצוננו הוא לחזור אל תורת הצורה, ודרך ההכנסה של תנאי קוונטי, להראות שהבעיות שהיא מציבה לא יכולות להיפתר באופן ישיר על ידי מושג המאזן היציב, אלא רק על ידי מושג המאזן המטא־יציב. ״הצורה הטובה״ איננה עוד הצורה הפשוטה – הצורה הגיאומטרית המלאה, אלא הצורה בעלת המשמעות, כלומר הצורה שמקיימת סדר טרנסדוקטיבי בתוך מערכת של ממשות שמכילה פוטנציאלים. אותה צורה טובה היא כזאת ששומרת את הרמה האנרגטית של המערכת, שמשמרת את הפוטנציאלים שלה תוך התאמתם זה לזה: הצורה הזו היא המבנה של ההתאמה ושל הקיימות [viabilité], היא הממדיות המומצאת שבזכותה יכולה להיות התאמה בלי דלדול. אם כן, ראוי שמושג הצורה יוחלף במושג האינפורמציה. במהלך ההחלפה הזו, אסור שמושג האינפורמציה ירודד לכדי אותות או עזרים או מצעים של אינפורמציה, כפי שנוטה לעשות התיאוריה הטכנולוגית של האינפורמציה, שנגזרת מלכתחילה בדרך של הפשטה מטכנולוגיית מערכות תמסורת. על כן, צריך לחלץ את המושג הטהור של הצורה מהפרדיגמה הטכנולוגית השטחית פעמיים: פעם אחת ביחס לתרבות העתיקה, וזאת מתוקף השימוש המצמצם שנעשה במושג לפי הסכֵמה ההילומורפיסטית, ופעם שנייה, ממצבו של מושג האינפורמציה בתרבות המודרנית, וזאת כדי לחלץ את האינפורמציה כמשמעות מהתיאוריה הטכנולוגית של האינפורמציה. שכן אפשר למצוא את אותה המטרה ברצף התאוריות של ההילומורפיזם, של הצורה הטובה ולבסוף של האינפורמציה: המטרה היא לגלות את האינהרנטיות שיש למשמעויות ביחס להיות; את האינהרנטיות הזו בדיוק נרצה לגלות במהלך האינדיבידואציה. 

 

על כן, מחקר האינדיבידואציה יכול לנטות אל עבר רפורמה של מושגים פילוסופיים יסודיים, שכן אפשר להבין את האינדיבידואציה כמה שצריך להיות מוכר כראשוני לגבי הישות. עוד לפני ששואלים כיצד יהיה זה לגיטימי או לא לגיטימי לחרוץ שיפוטים על הישויות השונות, צריך להבין שלמילה ״ישות״ יש שני מובנים: לפי המובן הראשון, היסודי, הישות הינה בבחינת היותה; אולם לפי המובן השני, שבלוגיקה תמיד מוצמד למובן הראשון, הישות הינה ישות בבחינת היותה מופרטת. אם הלוגיקה תמיד עוסקת במבעים שיחסיים רק לישות שלאחר אינדיבידואציה, אזי יש לייסד תיאוריה של הישות שקודמת לכל לוגיקה. תיאוריה זו תוכל לשמש כבסיס ללוגיקה, מאחר ששום דבר לא מוכיח מלכתחילה שיש רק דרך אחת שבה הישות יכולה להיות מופרטת. אם יש סוגים שונים של אינדיבידואציה, צריכים להתקיים גם סוגים שונים של לוגיקה, כשכל אחד מהם מתאים לסוג מוגדר של אינדיבידואציה. המיון של האונטוגנזות השונות יאפשר להכניס ריבוי ללוגיקה [pluraliser la logique], וזאת על בסיס יסוד תקף של ריבוי. ובאשר לאקסיומטיזציה של הכרת הישות הקדם־אינדיבידואלית – היא לא יכולה להיות מוכלת בלוגיקה שקיימת מראש, מאחר שאי אפשר להגדיר שום דפוס ושום מערכת שמנותקת מתוכנה: רק האינדיבידואציה של המחשבה יכולה ללוות, בעודנה משלימה את עצמה, את האינדיבידואציה של הישויות האחרות שאינן מחשבה. אם כך, סוג ההכרה שאפשר להכיר בה את האינדיבידואציה היא לא הכרה מיידית ולא הכרה מתוּוכת אלא הכרה שמהווה תהליך מקביל לתהליך המוכר עצמו. אנחנו לא יכולים להכיר את האינדיבידואציה במובן הרגיל של המונח; אנחנו יכולים רק לעשות אינדיבידואציה, להתפרט בעצמנו ולהפריט בתוכנו. לכן, תפישה זו – שנמצאת בשולי ההכרה במלוא מובן הביטוי – היא אנלוגיה בין שני תהליכים, כלומר אופן מסוים של תקשורת. האינדיבידואציה של הממשות החיצונית לסובייקט נתפשת על ידי הסובייקט הודות לאינדיבידואציה האנלוגית של ההכרה בתוך הסובייקט. ואילו האינדיבידואציה של הישויות שאינן סובייקטים נתפשת על ידי האינדיבידואציה של ההכרה ולא על ידי ההכרה בלבד. הישויות יכולות להיות מוכרות על ידי ההכרה של הסובייקט, אך אפשר לתפוש את האינדיבידואציה שלהן רק באמצעות האינדיבידואציה של ההכרה של הסובייקט. 

 

תרגמה ליהי פאול*