ז'יל דלז והיפוך הפלטוניזם: הקדמה לתרגום

גם הזאב דומה לכלב – הפראי שבבעלי החיים למאולף שבהם.

אולם מי שעיניו בראשו לעולם יִזהר מעל הכֹל בתחום הבדיונות, 

שאין תחום חלקלק מזה.¹

                                                                                 אפלטון

 

הפילוסופיה שלי היא היפוך הפלטוניזם: ככל שדבר־מה רחוק יותר

מההוויה האמיתית, כך הוא טהור יותר, יפה יותר, נעלה יותר.

לחיות במראית־עין – כיעד.²

                                                                                   ניטשה

 

המאמר ״אפלטון והסימולקרה״ הוא טקסט מוקדם של דלז הפורש בצורה בהירה את המוטיבציות המרכזיות שפועלות בהגותו. הגות זו שמה לה למטרה לשחרר את המחשבה הפילוסופית המערבית ממטאפיסיקה של ייצוג לטובת מטאפיסיקה של שינוי ויצירה. בפתיחת הטקסט, ובעקבות ניטשה, דלז מגדיר את המשימה של הפילוסופיה של העתיד כהיפוך הפלטוניזם. ההכרזה על היפוך הפלטוניזם חוזרת ומופיעה, כמה שנים מאוחר יותר, בפתיחתם של הבדל וחזרה (1968) והלוגיקה של המובן (1969). שני הספרים מרכזיים בהגותו של דלז, לא רק מבחינה ליניארית אלא משום שבהם הוא מציג לראשונה את עמדתו הפילוסופית העצמאית, זאת לאחר שעסק בכתיבה פרשנית ולפני שהחל בכתיבה המשותפת עם פליקס גואטרי. ההכרזה על היפוך הפלטוניזם בפתיחתם של ספרים אלה מסמנת את החזרה של דלז לאפלטון כמהלך קריטי לעשייה הפילוסופית שלו. ערעור היסודות של מה שדלז מכנה "הפילוסופיה של הייצוג" או "השלטון של הזהה" הוא מהלך הכרחי עבורו להתחלתה של פילוסופיה חדשה – פילוסופיה של הבדל.

 

מכאן כי המהלך הנפרש ב״אפלטון והסימולקרה״ חיוני הן להבנת ״האמפיריציזם הטרנסצנדנטלי״ כשיטה הפילוסופית שדלז מפתח בהבדל וחזרה והן לתיאורית המובן שהוא מציג בלוגיקה של המובן. יתרה מכך, הטקסט מציג מהלך פילוסופי פרפורמטיבי ההופך את המחשבה הפילוסופית עצמה לזירה של התרחשות ופעולה. כך שדלז מראה הלכה למעשה כיצד מחשבת ההבדל הופכת יריבים לידידים ומצליחה לכרות בריתות עם אויבים. גם במפגש עם ה״אחר״ הפילוסופי, מטרתה של מחשבת דלז והוויטליזם המאפיין אותה, איננה התנגדות פשוטה או שלילה, אלא חיוב ויצירה –  פתיחת מרחב של ״הבדל״ המאפשר לחשוב את המושגים של ה״אחר״ מחדש ולחשוף את הפוטנציאל שלדעת דלז טמון ועדיין לא מומש בהם.

 

דלז מזהה במחשבה האפלטונית רגע סיפי, שבו מודל הייצוג טרם התקבע במסורת הפילוסופיה המערבית כאמצעי המתווך בין ההכרה האנושית לריבוי החושי, על כן קטגוריות הייצוג עוד לא הפכו מוּבְנוֹת בתוך המחשבה. את הרגע הזה מדמה דלז לתהליך אילוף של חיה שתנועות ההתנגדות האחרונות שלה הן עדות לטבע שעומד להיעלם,³ אבל אם מתאמצים, ניתן עדיין לשמוע את נהמות ההתנגדות של ההבדל המסרב לקבל על עצמו את העול שהוטל עליו. ״בפלטוניזם״ כותב דלז, ״רועם העולם ההרקליטי.״⁴ במילים אחרות, דווקא אצל אפלטון, שדלז רואה בו את האחראי הראשי, אך לא הבלעדי, לכבילת המחשבה המערבית למטאפיסיקה של הייצוג ולשעבודן של התופעות למושגים טרנסצנדנטיים, אנו מגלים את האפשרות של תופעה מרדנית שאי אפשר לאלף: הסימולקרה. מסתבר אפוא שהחזרה לאפלטון מאפשרת לדלז לחלץ ביטוי של הבדל שאיננו מתוּוך, הבדל שאינו כפוף למרותו של המושג הכללי, שבו דלז מוצא אפשרות למודל מחשבה חלופי לזה העומד בבסיס תורת האידיאות של אפלטון: מודל הנרקם על רקע הניסיון להפוך את ההיררכיה האונטולוגית והאפיסטמולוגית שהשתיתה תורת האידיאות, וכך לערער על החוק של הייצוג הפועל מתוקף שלטונה של האידיאה באופן שמעמיד בשאלה את הסימון של הסיבה והתוצאה – המקור וההעתק.

 

המאמר ״אפלטון והסימולקרה״ צומח מתוך קריאה של דלז בסופיסט, מהדיאלוגים המאוחרים של אפלטון. הסופיסט הוא דיאלוג ייחודי בקורפוס האפלטוני מאחר שבמרכזו מטרה ההופכת את החקירה הפילוסופית על פיה: לעמוד על דמותו החמקמקה של הסופיסט. בשונה מחקירה פילוסופית המבקשת לחשוף ולהגיע אל האמת, בסופיסט המטרה היא ללכוד את מי שאינו אמיתי, אינו זהה לעצמו ומשתנה – את המתחרה הכוזב, המתחזה. הקושי להבחין בין הפילוסוף לכפילו השקרי מוביל לרגע מכריע שבו אפלטון מפנה את החקירה הפילוסופית אל עבר המרחב של הדימוי על מנת ליצור בו הבחנות. פנייה זו מסמנת את ההליכה של אפלטון מעבר לבינאריות של המהות והתופעה, של המקור וההעתק. לכן בשונה מהפוליטאה ששם ההעתק מוצג כרחוק מן האמת מרחק כפול, שכן הוא חיקוי לא של הממשי אלא של ההופעה של הממשי,⁵ בדיאלוג הסופיסט הייצוג מתחלק לשתי קטגוריות נוספות: ייצוג המבוסס על דומות ((eikastiké (אמנות הדיוקנאות) וייצוג המבוסס על מראית־העין (phantastiké) (עשיית צלמים). וכך אפלטון:

אורח: מצד אחד כלולה בתוך ה"חיקוי" האמנות של עשיית דיוקנאות. אנו מוצאים אותה בצורתה המושלמת, כשאמן יוצר העתק שבאורכו, רוחבו ועמקו הולם את יחסי מידותיה של הדמות המקורית, וכשנוסף על כך נותן האמן לכל חלק וחלק את הצבע הנאות לו.

תאיטיטוס: וכי לא כל אמני החיקוי מנסים לעשות כן?

אורח: לא אותם הפסלים והציירים שיוצרים איזו שהיא יצירה ענקית. שאילו היו מעתיקים בה את יחסי המידות האמיתיים של דמויות יפות, הרי שחלקיה העליונים היו נראים, כפי שידוע לך, קטנים מדי, והתחתונים – גדולים מדי, כיוון שאת אלה רואים אנחנו מרחוק, ואת הללו – מקרוב.

תאיטיטוס: בוודאי.

אורח: וכי אין האמנים נפרדים אפוא מן האמת בברכת שלום, ומבצעים למעשה בתמונותיהם לא את יחסי המידה הממשיים, אלא את שייראו יפים לעין הצופה?⁶

אפלטון מתאר שני סוגים של דימויים שאופן הבנייה שלהם והיחס שהם מקיימים עם המודל הוא שונה. הסוג הראשון הוא העתק מדויק של המודל השומר על יחסי המידות והצבעים שלו. הסוג השני הוא העתק של מודלים גדולים, מונומנטים קולוסאליים, שהעין האנושית מתקשה לתפוס ועל כן אם יעתיקו אותם במדויק הם לא ייראו יפים לנקודת המבט האנושית. לפיכך על מנת ליצור העתק שגם ייראה דומה למודל וגם יישבה את לב הצופים, האמנים יוצרים הגזמה המשנה את יחסי המידות האמיתיים של המודל ומעוותת את הפרופורציות של הדימוי כדי להתגבר על האשליה האופטית הקשורה בנקודת המבט האנושית. באופן הזה הם גורמים לצופה לחשוב שכך נראים הדברים.⁷ למשל, אם אנו מביטים מלמטה על דמות גדולה אזי הראש ייראה לנו קטן ביחס לגוף; כדי שהראש לא ייראה קטן מנקודת המבט האנושית, יש להגדיל את הראש באופן שחורג מהפרופורציות האמיתיות של המודל.⁸

 

ההבחנה שיוצר אפלטון היא בין אמנים שעניינם ייצוג של המודל כפי שהוא נראה באמת ובין אמנים שעניינם ייצוג של המודל בצורה שתתאים לנקודת המבט האנושית ותְרַצֶּה אותה.⁹ בשני המקרים מדובר בדימויים ולכן בשני המקרים מדובר במתחזים, במשהו שאינו המהות עצמה או ה'יש' עצמו. האחד – מאחר שהוא רק נראה כמו המקור אבל אינו המקור (איקון),¹⁰  והשני – מאחר שהוא מלכתחילה אינו נאמן למקור (פנטזמה) ורק נראה לאנשים כמו המקור, בגלל נקודת המבט שלהם. אנלוגיה זו כאמור נועדה לעמוד על ההבדל  בין אמנותו של הפילוסוף לזו של הסופיסט.

 

מושג הסימולקרה שדלז מפתח במאמר נשען על הבחנה זו בין האיקון לפנטזמה. אולם דלז טוען כי אם  נאמר שפנטזמה היא העתק של העתק של העתק אנו למעשה מחמיצים את ההבדל העקרוני שבין שני צידי החלוקה הזו. אפלטון, לטענת דלז, מצביע על הבדל בטבעם של הדימויים באמצעות הבחנה בין שני סוגים שונים של יחסי דמיון המתקיימים בין הדימויים למקור: דמיון למהות ודמיון לנראות. האיקון הוא דימוי המחקה את מהות הדברים ונבנה על בסיס יחס של דמיון פנימי לאידיאה, ואילו הפנטזמה, המחקה את ההופעה של הדברים, היא דימוי הנבנה על בסיס יחס של דמיון חיצוני. דלז מבקש לומר כי הדימוי ששומר על יחס של דמיון לנראות אינו יכול להיות בשום אופן פיחות (דגרדציה) בדימוי השומר על יחס של דמיון למהות, כלומר אין הוא יכול להיות חלק מקו השושלת המחבר בין האידיאה להעתקים שלה. לכן ההבדל בין שני הדימויים אינו בא לידי ביטוי ביחס של דמיון שהולך וקהה אלא באיבוד הדמיון. אין כאן היררכיה אלא דיכוטומיה.

 

החלוקה האפלטונית חושפת בקווים כלליים את מאפייניה של הסימולקרה: הסימולקרה היא דימוי שאופן הבּנייה שלו מבוסס על סטייה או על פרוורסיה שהיא עקרונית לו, והיא המגדירה אותו. נוסף על כך, אנו מגלים כי בעיית ההתחזות המעסיקה את אפלטון קשורה לעצם טבעם של הדימויים, בין שהם מתחזים אמיתיים ובין שקריים, בין שהם דומים למהות או לנראות, והשאלה העולה בדיאלוג והיא גם זו המעסיקה את דלז: כיצד ועל בסיס איזה קריטריון אפשר להבחין בין השניים? 

 

 ***

 

תרגום המאמר ״אפלטון והסימולקרה״ לעברית הוא הזמנה לשוב ולשאול את שאלת ההתחזות כיום, בעידן פוסט־חילוני, עם עלייתם של שליטים פופוליסטיים, פייק ניוז וטכנולוגיות של דיפ פייק: כיצד אפשר להבחין בין דימויים, בין הדימוי האמיתי ובין זה השקרי והכוזב? כיצד אפשר לעמוד על משמעה של האמת כשהגבולות הבינאריים בין אמת לשקר מיטשטשים? ואיזו אמת מתגלה כשמוותרים על עולם המהויות הטרנסצנדנטי ומפנים את המבט אל עבר עולם התופעות?

 

כהוגה פוסט־סטרוקטורליסטי מרכזי, דלז הואשם לא אחת כמעודד בכתיבתו פוליטיקה של פוסט־אמת, רלטיביזם קיצוני, ואף ניהיליזם ממאיר שאינו מאפשר עוד להצדיק את ההבחנה בין טוב לרע, בין עובדה לאשליה. אחת הסיבות לביקורות הללו קשורה במושג הסימולקרה שדלז מציג בטקסט הזה, ושבהמשך הפך להיות מזוהה עם הפילוסופיה הפוסטמודרנית ובפרט עם מחשבתו של בודריאר. בעבור בודריאר הסימולקרה היא היפר־מציאות, הדמיה ההופכת מציאותית יותר מהמציאות עצמה. התחקות אחר המהלך הפילוסופי במאמר ״אפלטון והסימולקרה״ מגלה כי בעבור דלז המשמעות של הסימולקרה היא שונה:  אין היא דימוי המטשטש את ההבדל בין חיקוי ובין מציאות, אלא היא דימוי המערער על תוקפם ועל מעמדם של מושגים טרנסצנדנטיים אפריוריים הנותנים תוקף לעולם. אם נשתמש במטאפורה האפלטונית, הסימולקרה מערערת על תוקפם של מודלים גדולים, כמו המושג של צדק או של טוב. אך אין זה אומר שדלז מערער על קיומם של מודלים אלה. המשמעות של היפוך הפלטוניזם היא ההבנה שהמודלים הגדולים, המושגים המופשטים שאנו מחזיקים בהם, אינם אמת נצחית המגיעה מן החוץ אלא המצאה: אין הם עובדה אונטולוגית אלא יצירה.¹¹

 

לכן, בשונה מבודריאר, הנחשב למבשר הניהיליזם של הסדר החדש, ואשר עולה מכתיבתו נימה של ייאוש כתוצאה מאובדן המובן ואובדן הממשי,¹² דלז הוא פילוסוף החוגג את ניצחונה של הסימולקרה. משמעו של ניצחון זה הוא שחרורה של המחשבה מהאחדות הטרנסצנדנטית, וחשיבותו נובעת מכך שההיאחזות במושגינו הישנים ובקטגוריות הנייחות של הייצוג לא מאפשרת עוד להבין ולנתח את הבעיות החדשות שמביא איתו הקפיטליזם המאוחר והמציאות הנזילה של המודרנה. דלז טוען שהדרך להתמודד עם בעיות חדשות אלה היא ליצור מושגים חדשים. 

 

הסימולקרה היא מושג כזה, שדלז  מגדיר כ״דימוי ללא דמיון״. אולם הגדרה פרדוקסלית זו מעוררת שאלות: באיזה אופן דימוי יכול להיות ללא דמיון? איזה סוג של דימוי הוא? והאם אין דימוי מקיים יחסי דמיון למקור כלשהו מעצם היותו דימוי? ואם לא – איזה מעמד יש לו?¹³ 

 

דלז מגדיר את הסימולקרה כדימוי ללא  דמיון מאחר שהיא אינה מקיימת יחס של דמיון פנימי לאידיאה. זהו דימוי שנבנה מראש תוך התעלמות מן הקשר הפנימי הזה. כדימוי שאיבד את יחס הדמיון הקושר אותו לעולם הטרנסצנדנטי והבלתי משתנה של האידאות, הסימולקרה הופכת לדימוי אוטונומי שאינו כפוף לתנאים חיצוניים לו. כלומר, בשונה מן ההעתק, שגבולותיו נקבעים מטעם החוק האפריורי של האידיאות, הסימולקרה היא דימוי הנוצר מתוך התנועה האינסופית הגורמת לדברים להתהוות. תנועה זו אינה מאפשרת לשום צורה להתנות אותה, כך שהגבולות של הסימולקרה מתהווים יחד עם היווצרותה. האפשרות לקיומו של דימוי החומק מהחוק של האידיאה מערערת למעשה על עצם היותה של האידיאה מקור המתְנה את העולם. מהלך זה, אשר מעמיד את המקור הטרנסצנדנטי בשאלה, פורם את הקשר בין המקור להעתקים שלו, כך שאי אפשר עוד להבחין בין המקור, ההעתק האמיתי וההעתק הכוזב – הסימולקרה. לטענת דלז ״יצירה של הבדל״ בין ההעתק לסימולקרה איננה שאלה של זיהוי אלא של אותנטיות, ועל כן היא לא יכולה להיות מבוססת על מתודה אנליטית החפה מכל שיפוט ערכי. מסיבה זו בדיוק דלז טוען שאפלטון טמן לעצמו מלכודת, ובסוף הדיאלוג מתברר כי ההבחנה בין סוקראטס לסופיסט קורסת ומתגלה ש"הסופיסט הוא לא רק אויב של אפלטון או הגבול שלו, אלא גם הכפיל שלו".¹⁴ כך אפלטון, ולו לרגע קט, הופך להיות שותף לדרך של דלז.