לדמות את מה שאי אפשר לדמיין 

מאמר זה מבקש להצביע על הפונקציה של הדמיון באמצעות מה שמתואר כאן ככישלון של הדמיון. כישלון הדמיון איננו לקות ואינו סימן לאי-יכולת חושית או קוגניטיבית; כישלון זה מתייחס לחסימת הזיקה בין הממשות של אובייקט לבין הערך או המטען הסמלי שניתנים לו. כדי לבחון מהו הכישלון של הדמיון, המאמר מתמקד ראשית במחשבה הפסיכואנליטית של לאקאן ושל פרויד ובמקרה של העכבה כמקרה שמדגים מדוע מניעת היחס בין פעולה מוטורית (כמו כתיבה) לבין הפונקציה הנפשית של הפעולה (התשוקה לכתוב) היא עכבה של הדמיון. בהמשך נבחנת הפרודוקטיביות של תפיסה זו של כישלון הדמיון ביחס למסורת הפילוסופית שעוסקת בנשגב (אצל קאנט ושופנהאואר) נוכח פרשנויות שונות שניתנו להתנסות בשגב. החולייה האחרונה במהלך המוצג במאמר זה נוגעת למה שמכונה בפסיכואנליזה סובלימציה. בסובלימציה, כמו גם ביחס למקרה של הנשגב, ניצב הצופה נוכח חסימה או עיכוב בתפיסה המוטורית של האובייקט, ועל גבי חסימה זו והקושי שהיא יוצרת בייחוס מטען סמלי לאובייקט, מתחדד תפקיד הדמיון. הטענה שמקדם מאמר זה היא שדווקא עיכוב הדמיון, כלומר מניעת הזיקה בין האובייקט הממשי לבין המטען הסמלי שלו, הוא זה שמאפשר לייחס לאובייקט הממשי את מה שבאופן מובהק נבדל ממנו: את הערך של המוחלט.