סימונדון ומחשבת האינדיבידואציה: הקדמה לתרגום

כתביו של ז׳ילבר סימונדון (Gilbert Simondon, 1924–1989) לא ראו אור עד כה בעברית. למעשה, סימונדון לא נודע כמעט בכלל מחוץ לספֵרה דוברת הצרפתית. רק לאחרונה, ב־2020, תורגמה יצירתו הפילוסופית המרכזית לאנגלית. יצירה זו היא עבודת הדוקטור של סימונדון שכתב בהנחייתו של הפילוסוף ז׳אן היפוליט (Hippolyte). כותרת העבודה, שניגונה כבד גם בצרפתית וגם בתרגום לעברית, היא האינדיבידואציה לאור מושגי הצורה והאינפורמציה. החיבור המובא כאן בתרגום לעברית הינו המבוא ליצירה זו.

 

כפי שהיה נהוג, לצד עבודה זו, כתב סימונדון תזה משנית בהנחייתו של הפילוסוף של המדע ז׳ורז׳ קנגיים (Canguilhem). התזה המשנית, על אופן הקיום של אובייקטים טכניים, פורסמה בצרפת כבר ב־1958 וקנתה לסימונדון שם כפילוסוף של הטכנולוגיה. ואכן, הטכנולוגיה הייתה למושא מחקר חשוב עבורו. בצעירותו, הוא לימד גם פילוסופיה וגם פיזיקה ועודד את תלמידיו להתנסות טכנולוגית מעשית בסדנא שהקים במרתף בית הספר התיכון שבו עבד. סימונדון היה גם בעל הכשרה פסיכולוגית ובמשך שנים רבות לימד במחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות שונות שבהן הקים מעבדות מחקר לפסיכולוגיה ניסיונית. 

 

על אף שסימונדון זכה להכרה בחוגים מדעיים שונים, תורת האינדיבידואציה קיבלה תהודה רק לאחר מותו. התזה המרכזית שלו, האינדיבידואל והיווצרותו הפיזיו־ביולוגית, פורסמה ב־1964 באופן חלקי בלבד; חלקה השני, האינדיבידואציה הנפשית והקולקטיבית, פורסם ב־1989, ואילו המהדורה השלמה, הכוללת את המבוא המובא כאן, פורסמה רק ב־2005. תחייתה המאוחרת של הגותו התעצמה הודות לז׳יל דלז (Deleuze), בן דורו של סימונדון וחברו לספסל הלימודים, שרחש לו הערכה והדגיש את השפעתו על מחשבתו שלו. גם הפילוסופים בני הדור שאחריהם, ברונו לטור (Latour) וברנרד סטיגלר (Stiegler), הושפעו רבות מסימונדון ותרמו להפצת העניין בו. 

 

בתורת האינדיבידואציה המובאת בתזה המרכזית של סימונדון ניתן לראות ״פילוסופיה ראשונה״. היא שואבת השראה ברורה הן מהוגי הפילוסופיה של המדע – כמו הנרי ברגסון (Bergson), גסטון בשלאר(Bachelard) וקנגיים – הן מתיאוריות פנומנולוגיות – ובמיוחד זו של מוריס מרלו־פונטי (Merleau-Ponty) שלזכרו התזה מוקדשת. אולם, יצירה זו חורגת מעבר לגבולות הזרמים הללו ומציעה תורה פילוסופית מקורית. הדחיסות המושגית והתנופה הטיעונית המאפיינות את המבוא שמתורגם כאן מאפשרות לקרוא אותו כטקסט העומד בפני עצמו.

 

* * *

 

 

המבוא נפתח בהצגת הבעיה המרכזית של הספר כולו, היא בעיית האינדיבידואציה: דהיינו השאלה בדבר מה שעושה משהו מה שהוא, בבחינת ישות אחדותית בעלת זהות מובחנת. המחווה הראשונית הינה ביקורתית: מאחר שסימונדון ממקם את שאלת האינדיבידואציה – יחד עם שאלות משיקות כמו שאלת המהות והמקרה, האחדות והריבוי, הזהות וההבדל – ביסוד המחשבה הפילוסופית לדורותיה, הביקורת על האופן שבו האינדיבידואציה נחשבת משולה לביקורת של תולדות הפילוסופיה בכלל. בהתאם, במהדורה השלמה של הספר נמצא נספח בן כמעט מאתיים עמודים שכותרתו ״תולדות מושג האינדיבידואל״, המסכם והמקטלג את עמדתם של עשרות הוגים, מתאלס ועד הלדרלין. השלכותיו של פרויקט חקר האינדיבידואציה של סימונדון הן רדיקליות: היפוך יסודי של הנחות המוצא של הפילוסופיה המערבית.

 

אפשר לתמצת את הביקורת של סימונדון כדלהלן: לאורך מרבית תולדות הפילוסופיה, האינדיבידואל המכוּנן, ההווה, או הקיים נחשב לנתון, ואילו האינדיבידואציה נחשבה לעיקרון המסביר את הנתון בדיעבד. האינדיבידואציה היא תנאי הקיום של כל ישות בבחינת היותה אינדיבידואל. מבחינת סימונדון, ישנן כמה בעיות עם אופן מחשבה זה, שאפשר להבחין בו בין שני דגמים מרכזיים – הדגם האריסטוטלי, שלפיו האינדיבידואל הינו תוצר של זיווג חומר וצורה, והדגם של מחשבת העצם או האטום, שלפיו האינדיבידואל מורכב מיחידות אחדותיות ופשוטות שקודמות לו. הבעיה המשותפת לשתי הגישות הללו היא שכדי להסביר כל אינדיבידואל קונקרטי הן פונות לאינדיבידואל עקרוני – הצורה לפי הדגם הראשון, העצם או האטום לפי הדגם השני – שמונח כמספיק לעצמו ומוסבר מעצמו. צורת מחשבה זו מניחה את המבוקש, שהרי האינדיבידואציה הייתה אמורה להסביר את הזהות המסוימת של האינדיבידואל, לא להניחו כעיקרון מסביר עבור אינדיבידואל אחר. לכן, אופן המחשבה השגור למעשה מבטל את ממשותה של האינדיבידואציה: זו מצומצמת לעיקרון חיצוני, מצד אחד, ולמימוש העיקרון, הוא האינדיבידואל, מצד שני. במילים אחרות, תהליך האינדיבידואציה עצמו, בממשותו המעשית (כלומר, בחוסר עקרוניותו) נעלם מן המחשבה הפילוסופית. משום כך, סימונדון טוען שמחשבת עקרון־האינדיבידואציה באופן כללי מחמיצה ממד חשוב של הישות, הוא הממד של האינדיבידואציה עצמה.

 

כדי לפתור את כלל הבעיות הללו, סימונדון מציע להפוך את אופן המחשבה השגור: ״במקום לתפוש את האינדיבידואציה מתוך הישות המופרטת״, או מתוך האינדיבידואל, יש ״לתפוש את הישות המופרטת מתוך האינדיבידואציה״. כוונתו היא לבחון את האינדיבידואציה כפי שהיא, באופן ממשי, ביחס לעצמה ומתוך עצמה, כלומר באופן אימננטי וללא עיקרון חיצוני. אולם, כדי לחשוב את האינדיבידואציה כקודמת לאינדיבידואל, יש לחשוב ממד של הישות שאיננו כבר אינדיבידואלי, ממד שקודם לאינדיבידואל באופן מוחלט. הקושי, בעניין זה, קשור בין היתר להרגל המשתקף בשפה לצמצם את כל מה שיש – כל ישות, כמו את הישות בכלל – לכדי אינדיבידואל. לכן, אחד מן האתגרים שסימונדון לוקח על עצמו – גם במבוא וגם לאורך הספר כולו – הוא אתגר ההמשגה היצירתית, ההמצאה והחידוש של מושגים המאפשרים, כל אחד בדרכו, להתרחק מן השגור ובכך לפתוח אפשרויות חדשות למחשבה.

 

כדי להכין את הקרקע להתערבות המושגית הנחוצה הזו, סימונדון פונה להדגמה: הוא מראה שהפיזיקה העכשווית נוהגת להצמיד למושגי היסוד שלה מושגים משלימים, ולמעשה פועלת עם צמדים מושגיים כמו חלקיק–גל, או מסה–אנרגיה. מבחינתו, הצימוד המושגי הוא עדות לדואליות היסודית של הקדם־אינדיבידואלי והאינדיבידואל, ולכן מהווה פתח להמשגה תיאורטית של דואליות זו. אולם, בעוד המדע המודרני חושף את ההכרח לחשוב את הקדם־אינדיבידואלי, אין בו דיון ישיר בממד זה של הישות ולא באינדיבידואציה כתהליך ממשי. זוהי משימה שיש להשלים במסגרת הפילוסופיה: דרך הַשאָלָה ופיתוח של מושגים כמו פזה, מתח, שיווי משקל מטא־יציב ואנטרופיה, סימונדון מבקש לשחרר את הדיון הפילוסופי מגבולותיה של מחשבת עקרון־האינדיבידואציה כדי לחשוב את האינדיבידואציה כשלעצמה.

 

משום כך, יש לראות את הפנייה לתיאור של האינדיבידואציה של האינדיבידואל הפיזיקלי, ובמיוחד את הדוגמה של האינדיבידואציה של הגביש – הקריסטליזציה – כמהלך בעל ערך ״פרדיגמטי״; כלומר, כנקודת פתיחה, כניסיון ראשון לדון באינדיבידואל מנקודת המבט של האינדיבידואציה. הקריסטליזציה משרתת מטרה כפולה: היא מראה, כנגד התורה האריסטוטלית, שהאינדיבידואציה מתרחשת תמיד, הלכה למעשה, במערכת שבה לא ניתן להבחין בין צורה, חומר ואנרגיה. צורת הגביש הולכת ונקבעת עם התרת המתחים בחומר, דהיינו עם התרגום של אנרגיה למבנה. מכאן, חומר וצורה אינן קטגוריות ברורות ומובחנות. נוסף על תועלתו הביקורתית, תהליך הקריסטליזציה מספק גם תרומה חיובית למחשבת האינדיבידואציה: במקום זיווג בין צורה לחומר, את האינדיבידואציה יש לחשוב כאירוע המפגש שבין שני סדרי גודל. בתהליך ההתגבשות, הסדר המיקרוסקופי, המולקולרי, של התמיסה ושל גרעין הגביש נכנס ליחסים עם הסדר המקרוסקופי, הגיאומטרי, של הגביש המגובש. את הדוגמה הזו אפשר כעת להרחיב ולטעון שהאינדיבידואל עשוי להשתתף בתהליך אינדיבידואציה חדש: יחד עם גבישים אחרים, ואבנים, וחול, ואולי שאריות אורגניות כמו עצמות, וזרימת מי נחלים, ובחורף גם שלג, הגביש מהווה כעת סדר גודל שמתהווה ממנו אינדיבידואל חדש – ההר – בתהליך אינדיבידואציה שבו באים ביחסים הקטן עם הגדול: הגיאולוגי, הטופוגרפי, הגיאוגרפי. מכאן שמחשבת האינדיבידואציה מאפשרת לנו לראות באינדיבידואל פעם פתרון זמני של מערכת של מתחים, פעם משתתף בכינונה של מערכת שכזו. נוכל אפוא לחשוב את האינדיבידואל כישות מטא־יציבה, ובכל מקרה בלי להיסמך על עיקרון הקובע את זהותו או את מהותו באופן מוחלט.

 

אולם כשם שתהליך ההתגבשות אינו אלא דוגמה לשלל האינדיבידואציות הפיזיקליות השונות, כך האינדיבידואציה הפיזיקלית אינה אלא מקרה פרטי של אינדיבידואציה באופן כללי. סימונדון ממחיש זאת דרך ההשוואה בין המשטר הפיזיקלי של האינדיבידואציה לבין הקטגוריה המרכזית השנייה של האינדיבידואציה, היא האינדיבידואציה החיונית המולידה את היצור החי, האורגניזם. גם במקרה הזה, סימונדון מבקר שני דגמי מחשבה המקבילים לאלו שביקר בתחילת המבוא: מצד אחד, המחשבה הוויטליסטית, המסבירה את הייצור החי דרך פנייה לעיקרון חיוני המצטרף לחומר ומעורר אותו לחיים (בהקשר הזה, אפשר לראות את השפעת התורה האריסטוטלית על המחשבה הוויטליסטית); ומצד שני, המטריאליזם, המבקש לראות ביצור החי ישות חומרית מסובכת יותר או מורכבת יותר מהעצם הדומם הפשוט (לכן יש במטריאליזם הד להנחות המוצא של האטומיזם).

 

בניגוד לשתי הגישות הללו, סימונדון מבקש ללמוד את האינדיבידואל החי מתוך הייחודי לתהליך האינדיבידואציה המאפיין אותו. טענתו היא שבעוד הופעתו של האינדיבידואל הפיזיקלי, כמו הגביש, מסמנת את סופו של תהליך האינדיבידואציה, או סוף אפשרי של האינדיבידואציה (גביש קטן אינו פחות שלם או פחות מסוים מגביש גדול), הופעתו של האינדיבידואל החיוני, הייצור החי, מתרחשת בהדרגה ובאופן חלקי בלבד לאורך כל תהליך האינדיבידואציה ובמקביל לו. אולם – וכאן ההבדל החשוב מהתורה האריסטוטלית – זאת בלי להסתמך על עיקרון טלאולוגי, סופי, הקובע את ייעודו של הייצור החי: הניצן איננו אינדיבידואל שלם, אך לא משום שהוא מיועד להיעשות לפרח. להפך, אי־שלמותו נקבעת בדיוק על סמך חוסר האפשרות לייעד ליצור החי סוף מבעוד מועד. שכן האינדיבידואל החיוני ממשיך לקיים, כחלק מתהליך האינדיבידואציה שהוא חייו, תהליכי אינדיבידואציה משניים שביחס אליהם הוא גם שחקן וגם תיאטרון, גם הפועל וגם זירת הפעולה. החיים הם דרמה של אינדיבידואציה: העשב הצומח הוא שחקן בתיאטרון הקוסמי שבו נפגשים קרניה של השמש עם הגבישים שבאדמת הארץ; והאיילה המלחכת את העשב, המפנה את כיבתה, הנטרפת – גם היא שחקנית פעילה, והיא גם תיאטרון שבו, בתוכו, תהליכי אינדיבידואציה מוצאים את ביטויים. כל התהליכים החיוניים ליצור החי הם מצד אחד תהליכי אינדיבידואציה המופעלים על־ידי האינדיבידואל החי, ומצד שני כאלו שמשתתפים בבנייתו, בהתפתחותו, בהתהוותו. מכאן ההבדל המרכזי בין האינדיבידואציה הפיזיקלית וזו החיונית הוא ההבדל הטמפורלי: החיים הם אינדיבידואציה מתמשכת, ואילו הגביש הוא תוצא של אינדיבידואציה שהסתיימה זה מכבר.

 

נוסף על כך, אצל האינדיבידואל הפיזיקלי, כלל הישות הקדם־אינדיבידואלית המקושרת אליו מוחצנת אל הסביבה במהלך האינדיבידואציה, ואילו היצור החי משמר בפנימיותו ישות קדם־אינדיבידואלית ולכן מחזיק בתוכו סוג של סביבה־פנימית. בכל מקרה, לדידו של סימונדון, הישות תמיד צריכה להיות מובנת כעשויה מצימודים בין האינדיבידואלי לקדם־אינדיבידואלי, ויש באפשרותנו להבחין בתצורות השונות של צימודים אלו כאשר נקודת המוצא היא תהליך האינדיבידואציה עצמו: היחס בין הפנים לחוץ, והיחס בין האינדיבידואלי לקדם־אינדיבידואלי, שניהם מהותיים לאינדיבידואציה. יתרה מזאת, מאחר שהאינדיבידואל תמיד מורכב עם הקדם־אינדיבידואלי, כל אינדיבידואציה היא ״יחסית״: האינדיבידואציה לעולם לא ממצה לחלוטין את הממשות הקדם־אינדיבידואלית במערכת, המהווה מקור לכל אינדיבידואציה והשתנות עתידית. משום כך, ניתן לומר כי ליחס ״מעמד של ישות״, בבחינת היותו תשתיתי עבור מערכת האינדיבידואציה. היחס מכונן את האינדיבידואל וקובע את אפשרויותיו, הוא קודם לו, ולכן ״לא צומח בין שני איברים שהם כבר בבחינת אינדיבידואלים נפרדים״, אלא מכונן את האיברים המתייחסים זה לזה במערכת. 

 

משום שהאינדיבידואל תמיד מובן כחלק מתהליך האינדיבידואציה, נעשה בתרגום המבוא ניסיון לשמר את הקשר המילולי בין ״אינדיבידואל״ ל״אינדיבידואציה״ ולהימנע ככל האפשר משימוש במושגים ״פרט״ או ״יחיד״ לתרגום המילה אינדיבידואל (individu). אולם, הקשר הלשוני בצרפתית בין המילה individu לבין הפועל diviser (לפרוט, לחלק, להפריד) מאפשר לסימונדון לטבוע את שם הפעולה ״אינדיבידואציה״ ולהטותו כפועל וכתואר (s’individu ו־individué). כדי לשמור על הגוון הפעלי ועל יחסי הפעילות–סבילות המובעים במופעים אלו נעשה לעיתים שימוש בפעלים העבריים ״להתפרט״ וכן ״להתייחד״. 

 

משחקי ההטיות השונים של שם־הפעולה ״אינדיבידואציה״ משקפים את השאיפה לתאר את היחסים במערכת האינדיבידואציה באופן שאינו מקבע צד אחד כאקטיבי ואחר כפסיבי; לעיתים זהו האינדיבידואל שמתפקד כנושא המשפט הפעיל אך לעיתים זהו הקדם־אינדיבידואלי או האינדיבידואציה עצמה. הרב־כיווניות היחסית מהווה מאפיין חשוב של משטר נוסף של אינדיבידואציה היוצא מתוך האינדיבידואציה החיונית אך חורג מעבר לגבולותיה: האינדיבידואציה הנפשית־קולקטיבית. במקום להגדיר את הסובייקט כעצם, ובלי להגדירו על דרך הניגוד לאובייקט, סימונדון מאפיין את האינדיבידואל הנפשי כמקיים אופן התייחסות ייחודי לעצמו ולסביבתו: הממד הנפשי של האינדיבידואציה מופיע כאשר האינדיבידואל החי מתייחס לעצמו הן כגורם בעייתי העומד במתח עם האני, הן כרכיב בפתרון הבעיה. כך למשל במקרה של רגשות: בושה היא מצב של מתח בין האני הפעיל לבין העצמי הסביל העומד בסביבה חברתית מסוימת בין אינדיבידואלים אחרים. ההכפלה של האינדיבידואל במצב כזה בעוצמה כפולה, מאחר שהוא מופיע כפעיל וכסביל, וגם כגורם בעייתי וכפתרון. משום כך, בין שישנה האינדיבידואל את עצמו בבחינת ״אני״, מבפנים, בין שיפעל לשינוי סביבתו החיצונית או לשינוי האופן שבו הוא נתפס, פתרון המתח הרגשי יהווה שינוי של האינדיבידואל. מכך עולה שהנפשי תמיד כרוך בקולקטיבי, בחברתי או בפוליטי, גם כאשר המתח הנפשי נדמה כפרטי. לכן הממד הקדם־אינדיבידואלי באינדיבידואציה הנפשית־קולקטיבית הוא למעשה ממד טרנס־אינדיבידואלי.

 

הדיון במשטרים השונים של האינדיבידואציה מדגים את תחום חלותה הנרחב של תורת האינדיבידואציה: היא תורה אונטוגנטית (ontogénétique) כוללת. דהיינו, תורה שעניינה אופן היווצרותה של הישות, החוקרת את הישויות השונות דרך תהליך האינדיבידואציה הייחודי להן. לאורך המבוא סימונדון משתמש במילה genèse שניתן לתרגמה כ״ראשית״. אולם זו תורגמה כאן באמצעות המושגים ״היווצרות״, ״התפתחות״ ואף ״תולדה״, באופן השומר על ההקשר למושגים נלווים מתחום הביולוגיה שסימונדון משתמש בהם, כמו האונטוגנזה (התפתחות הפרט) והפילוגנזה (התפתחות המין). בחירה תרגומית זו מדגישה את ההיבט התהליכי החשוב במחשבתו של סימונדון. עבורו, ההתהוות (le devenir) אינה מתרחשת באבחה אחת. הדברים מתכוננים כפי שהם על ידי תהליך היווצרות דינמי מתמשך; הוא תהליך האינדיבידואציה, כאשר כל אינדיבידואל מכוּנן אינו אלא מצב יחסי במערכת. כפי שמדגיש סימונדון: ״האינדיבידואל הוא לא התחלה מוחלטת״; הוא לא נברא יש מאין אלא נוצר באופן תהליכי ומתמשך ועל כן אין מדובר כאן על ראשית אלא על היווצרות.

 

משום שהתהליך הופך לראשוני עבור סימונדון, ולא נקודת ראשית מוחלטת, הפילוסופיה האונטוגנטית שלו קוראת למתודה מחקרית חדשה, שהוא מכנה מתודה טרנסדוקטיבית. הטרנסדוקציה היא גם יסוד של המחשבה וגם שם כללי לכל יחס הקודם לאינדיבידואל: היא ההתקדמות האינטואיטיבית ממחשבה פרטיקולרית למחשבה פרטיקולרית אחרת באופן המשוחרר מכל עיקרון חיצוני דוגמת דדוקציה או אינדוקציה. לכן מחשבת האינדיבידואציה הטרנסדוקטיבית אינה ייצוג בעיני הרוח, שכפול אידיאלי של האינדיבידואציה הממשית, אלא בעצמה אינדיבידואציה. היא ״מסע של הרוח״ המגלה את עצמה ואת העולם, ותוך כך משתתפת ביצירת עצמה והעולם. המתודה הטרנסדוקטיבית מבקשת לבחון את הדברים מנקודת המבט של האינדיבידואציה שלהם, תוך כניסה ליחסים איתם. 

 

* * *

 

אם כן מחשבת האינדיבידואציה של סימונדון קוראת תיגר על מושג הזהות, שלדידו מצר את צעדיה של המחשבה הפילוסופית מראשיתה, ומסתיר ממד שלם של הישות. דווקא ממד נסתר זה – הקדם־אינדיבידואלי שלעולם אינו זהה לעצמו מאחר שהוא מסובך בתהליכי אינדיבידואציה רבגוניים – צריך להיות עניינה של הפילוסופיה העכשווית, החותרת לחיוב הקדימות של היחס על המתייחס, והשואפת להחליש את שלטון הזהות בלי להעלים את הייחודי, הסינגולרי. במובן זה, סימונדון מציע גם פרוגרמה וגם ארגז־כלים מושגי ליישומה. הוא בהחלט פילוסוף בן תקופתו, ואף כזה שהקדים את תקופתו, אך אופייה הייחודי של מחשבתו עושה אותו להוגה יחיד במינו בפילוסופיה הקונטיננטלית של המאה העשרים. ימצאו טעם בקריאתו המתעניינות והמתעניינים בהיסטוריה של הפילוסופיה (במיוחד בפילוסופיות של תהליך ושל הבדל), במטאפיזיקה, בפילוסופיה של הטבע ובפילוסופיה של הטכנולוגיה והמדעים; וכך גם מי שמבקש ומבקשת להמציא אפשרויות חדשות ליסוד אונטולוגיות חלופיות המזיזות את האדם מן המרכז (אך זאת בלי להזיזו לחלוטין מן התמונה), ומפנות מקום למכונה, לחיה, לצמח, לגביש, לפוטון, ובמיוחד – ליחסים היצירתיים, הבלתי־צפויים והבלתי־נדלים המביאים אינדיבידואלים אלו לעולם, תמיד בריבוי, תמיד יחד.