על גבולות המובן ועל מודאליות במטאפיזיקה של שפינוזה

כידוע, ישנה זיקה עמוקה בין תפישת המודאליות של שפינוזה, המגיעה לניסוחה הבשל באתיקה, לבין המטאפיזיקה המתארגנת באתיקה סביב מושג העצם. תורת הכרח־המציאות (necessitarianism) העולה מתוך זיקה יסודית זו מהווה חלק מרכזי במורשת הפילוסופית של שפינוזה, כמו גם האי־נחת שתורה זו עדיין מעוררת כיום, בקרב חסידים ומתנגדים כאחד. המאמר מתמקד בעיקר בבחינת הניסיון להוכיח את הכרח־המציאות, על מגבלותיו הפנימיות, לאור תפישת המודאליות הייחודית הנפרשת באתיקה. דגש מיוחד מושם על ההצעה כי במסגרת המטאפיזיקה של שפינוזה מאי־אפשרות לוגית או צורנית לא נובע למעשה חוסר מובן, ולפיכך מהויות הכוללות סתירה הן עדיין מהויות – דהיינו מה שמהותו כוללת סתירה אינו "שום־דבר", אלא הוא מובחן במהותו מדברים אחרים, הגם שקיומו בפועל בלתי־אפשרי. מנקודת המבט הזו עולה תמונה מפתיעה של ההבחנה בין אי־אפשרות לבין חוסר מובן, ומתוך כך מתאפשר ניסוח בהיר של שאלה הזוכה לתשומת לב מועטה יחסית בקריאות הרבות של האתיקה: איך נראים מתוך המפעל השפינוזיסטי גבולות המובן?