על הקדמה

איך ייראה העתיד אם נפסיק להאמין ברעיון של הקִדמה? במסה זו אני עוקב מקרוב אחר עבודותיו של האמן טינו סגל, אשר מעבד שאלות פילוסופיות למיצגים. בשנת 2009, הפרויקט הפרפורמטיבי של סגל, ״קִדמה זו״, תפס את כל חלל מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק. למשך שישה שבעות, המוזיאון המודרני היה ריק מחפצים אבל מלא באנשים שהסבו לשיחה בעודם הולכים במעלה הרוטונדה שעולה מהכניסה ועד לתקרה המזוגגת. ״קִדמה זו״ הייתה מורכבת ממאות ׳פרשנים׳ (כך בלשון היצירה), אשר שוחחו עם אלפי מבקרים בכל יום. השאלה הפותחת, שהציג ילד או ילדה בגיל עשר בערך, הייתה ״האם תוכל / תוכלי להגיד לי מהי קִדמה?״ התשובה שרטטה את מסלול השיחה עם בני נוער, בוגרים, ומבוגרים, שהחליפו זה את זו בעוד הם מובילים את המבקרים מעלה. כך התגלה המבנה הזמני של החוויה, כאשר ציר אחד שלו נע קדימה וציר אחר מסתלסל פנימה. אני משתמש ביצירה זו כדי להבדיל בין אמנות מודרנית לעכשווית ולקשור בין יצירות אמנות לצורות החיים של אותו הזמן. כמו כן אני דן בקשר בין ״המרחב הציבורי״ של הברמאס לבין המוזיאון העכשווי, מרחיב על ״המפנה החווייתי״ ועל ״כלכלת החוויה״, וקושר את הביטוי ״צורות חיים״ של ויטגנשטיין המאוחר לחוויית הזמן וליצירת האמנות.