עמנואל קאנט: על ההווה ועל העתיד

במאמר זה אני מבקש להציג תמונה מסוימת של יחסו של קאנט לעתיד דרך התמקדות במושג האוטונומיה והפורמליזם הקאנטיאני. יחס זה לעתיד יתבאר מתוך ניתוח יחסו להווה ולעבר, וכך התיאור המשולב של שלושת אלה ישרטט למעשה את תפיסתו של קאנט בעניין שאלות של קִדמה ושל המעבר מהעבר לעתיד, ובמובן מסוים אף את הפילוסופיה של ההיסטוריה של קאנט. לא אתרכז בטקסטים על הפוליטיקה ועל ההיסטוריה אשר כתב קאנט לקראת סוף חייו (המאמר על השלום הנצחי, המאמר על תיאוריה ופרקסיס ועוד), או שאר הכתבים אשר נוגעים ישירות להתפתחות ולהיסטוריה. תחת זאת אנסה לשרטט את התפיסה של קאנט בדבר העתיד באמצעות ניתוח של טקסטים שלכאורה אינם עוסקים בעתיד כלל וכלל: הפילוסופיה של המוסר, הפילוסופיה של המשפט, דבריו על המהפכה. בכתביו על הנושאים הללו קאנט נסמך על רעיון האוטונומיה ומפתח אותו בתור הרעיון המרכזי המארגן אשר באמצעותו הוא מבסס את עצמאותו של המוסר, של עולם המשפט, וגם את שאלת הסדר הציבורי ושאלת הלגיטימיות. מוקד הדיון שלי יהיה אפוא ניתוח הפורמליזם הקאנטיאני בכללותו, ואבקש לטעון שישנו ממד טמפורלי של הפורמליזם הקאנטיאני אשר מעניק עדיפות מסוימת להווה על פני העבר ועל פני העתיד. אחת מטענותיי היא שקאנט משחרר אותנו למעשה לא רק מכבלי העבר – דבר שנראה מובן מאליו לכל מי שקורא את כתביו – אלא גם מהעריצות של העתיד, אשר טומן בחובו אידיאלים, ובכך הוא משחרר אותנו מעריצותה של הקִדמה, אף שהוא סבור כי יש בסיס כלשהו לרעיון הקִדמה. הדברים באים לידי ביטוי מובהק בכתיבתו של קאנט על המהפכה הצרפתית; מצד אחד הוא תומך נלהב באידיאלים שלה, ומצד שני עמדתו נגד המהפכה ונגד כל שימוש באלימות היא עקבית. לפיכך הפורמליזם הקאנטיאני שאציג הוא סוג של הפשטה כפולה הן מהעבר והן מהעתיד בצורה אשר מעניקה משקל־יתר להווה במלוא הווייתו, על חשבון העבר ועל חשבון העתיד. קאנט מבקש לצעוד קדימה ומכיר במושג הקִדמה, אבל הוא אינו מוכן להחיש אותו בכוח ובאלימות ולכפות את האידיאלים שלנו על העתיד. היחס שלנו לעתיד קשור לתקווה אשר יש לה בסיס רציונלי.