תודעה של זהות, מושג השיפוט וזהות פרסונלית

בדדוקציה הטרנסצנדנטלית, במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה קאנט קובע כי צריך שהדימוי אני חושב יוכל ללוות את כל דימוי. לפי קאנט, דימוי זה מקורו באקט של ספונטניות; הוא מבטא אפרצפציה טהורה ומקורית. את אחדותה של תודעה עצמית זו הוא מכנה "אחדות טרנסצנדנטלית של התודעה העצמית". בהקשר זה קאנט מבחין בין האחדות האנליטית לאחדות הסינתטית של התודעה העצמית. הראשונה מבטאת את ההכרחיות של האפשרות להיות מודע לכל חוויה כשלי. אך לפי קאנט, אחדות זו אפשרית רק בהנחתה של אחדות סינתטית, כלומר רק אם מודעים לקישור של דימויים שונים בתודעה אחת. את תודעת הזהות שמעורבת באחדות הסינתטית של האפרצפציה קאנט מייחס לאפרצפציה. 

מדוע מייחס קאנט זהות לאפרצפציה ולא לאינדיבידואל שמודע לעצמו? מהו תחום החלות של מושג הזהות שמבוטא בדימוי "אני חושב"? ומדוע טוען קאנט שתודעת הזהות שמעורבת ב"אני חושב" מכילה סינתזה של דימויים ושהיא אפשרית רק באמצעות המודעות לסינתזה זו?

במאמר זה אני עונה על שאלות אלו. אני מראה שתשובה לכידה להן אפשרית, אם מכירים בכך שהשימוש בדימוי "אני חושב" מבטא הוראה לעצמי כחורץ שיפוט ואם מכירים בכך ששיפוט הוא על פי טבעו קוגניציה מודעת. אני מבהיר את המובן שבו "אני חושב" הוא צירוף שמבטא מושג שהוא הצורה הלוגית של כל שיפוט. את הזיקה בין תודעה עצמית של זהות לבין היות השיפוט מודע יש להסביר לטענתי כך: השיפוט הוא פונקציה של אחדות. לכן היותו מודע שקולה להיות הסובייקט מודע לאחדות שהשיפוט קובע. טענתי המרכזית כאן היא שהיבט המודעות של השיפוט האובייקטיבי אינו פונקציה של תנאי האובייקטיביות. יש לו מעמד עצמאי בטיעון של קאנט בדדוקציה הטרנסצנדנטלית. היות הדימוי "אני חושב" מקורי פירושו העדר האפשרות של הסבר לא מעגלי של היבט המודעות של השיפוט. אני מבהיר מדוע פירוש זה הולם את קביעתו של קאנט  שעקרון האפרצפציה הוא אנליטי. 

בחלקו האחרון של המאמר, אני מסביר מדוע תודעת הזהות העצמית שקשורה להדגמה של "אני חושב" מוגבלת לאקט של שיפוט.  אני מצביע על הרלוונטיות של הגבלה זו להבדל שעליו מצביע קאנט בדיונו בפראלוגיזם השלישי בין תודעת הזהות של עצמי כסובייקט חושב לבין מודעות לעצמי כאינדיבידואל שזהותו קבועה על פי קריטריונים אמפיריים של זהות.