ניכור בצל משבר האקלים

חלל התודעה הולך ומתמלא בקולות מהעתיד; מה שהתחיל כשמועה רחוקה על אודות תהליכים סביבתיים – זמזום דק, מדעי, וסתום במספריו – הולך ומקבל עובי, גיוון, ומוחשיות שאוחזים בדמיון ובסופו של דבר גם במחשבה וברגש. עולה מתוך הקולות המתרבים האלה תמונה מערערת, מטרידה, ומעוררת חרדה בנוגע לעתידו של הכוכב שלנו על יושביו. בין החזיונות בתמונת עתיד זו, מוצא המתבונן הכחדה המונית של מינים, משבר הגירה חסר תקדים, הצפה של אזורי חוף, קשיים בהזנת האוכלוסייה, ובאופן כללי רושם של רצף אסונות בממדים תנ״כיים, ולא פחות מכך, ערפול וחוסר צְפִיוּת של גורלנו. 

‍

חדירת התחזיות הללו לתודעה הציבורית, בשנים אחרונות, משנה את האופן שבו אנחנו תופשים את עתידנו. השינוי הזה הוא לא עיוני בלבד. יש לו השפעות מעשיות הנוגעות לדרכים שבהן נחליט לנהוג אל נוכח משבר האקלים והסביבה; ויש לו גם השפעות על רגשותינו, ובאופן כללי יותר, על חוויית החיים שלנו. והשפעות אלה, כצפוי, משמעותיות ולפעמים דרמטיות, בהתאם לדרמטיות של החדשות שניחתות עלינו – אנחנו לא חיים בעולם שעד לא מזמן חשבנו שאנחנו חיים בו – והעתיד שחשבנו שיהיה לנו שונה מזה שצפוי לנו. 

‍

הדיון הפילוסופי באופן שאנו חווים בו שינויים אלה עוד בחיתוליו. האתיקה של משבר האקלים והסביבה עוסקת עד כה בעיקר בסוגיות של צדק, שוויון, זכויות, והאחריות והחובה המוסריות שיש לתושבי העולם המפותח כלפי הדורות העתידיים ותושבי האזורים הצפויים לשלם מחיר כבד במיוחד, כמו גם כלפי עולם החי והצומח. לעומת זאת, ניתוח פילוסופי של חוויית החיים בעידן המשבר עדיין דל¹. בדברים להלן אגע במרחב זה, ובפרט במה שאני רואה כאחד המאפיינים המרכזיים של חיים בצל העתיד של משבר האקלים: ניכור הולך ומעמיק ביחס למרחבים הולכים ומתרבים של הקיום האנושי. 

‍

כאשר מדברים על ניכור (alienation) בהקשר של משברים סביבתיים, ובתוך כך גם בהקשר של משבר האקלים, ההקשר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא של ניכור בין האדם (בדרך כלל ה׳מודרני׳ או ה׳מערבי׳) ובין הטבע. האדם המנוכר לטבע הוא זה שאיננו חש זיקה עמוקה לחי ולצומח, ואיננו רואה בהם בעלי ערך אינטרינזי אלא משאב גרידא – דבר מה המתקיים רק לטובת השימוש בו (White 1967). מושג זה של ניכור הוא מרכזי לשיח במשבר האקלים והסביבה וזאת בשל טענה יסודית ומקובלת למדי, שלפיה הניכור מהטבע הוא התשתית המוסרית־רעיונית שאפשרה לרבים מבני הציוויליזציה היהודית־נוצרית להתייחס לטבע כמשאב גרידא, ומאז המהפכה התעשייתית גם להביא לדרדורו המהיר ללא נקיפות מצפון (Marx 1976, 637–38; Vogel 1988; Dickens 2002, chs. 1, 2; Foster 1999, 399). סוג זה של ניכור אינו הנושא של מאמר זה, אלא היבטים אחרים של ניכור, שנעדרים עד כה מהספרות בנושא, היבטים שהם תולדה של משבר האקלים – ובפרט של תפישת העתיד של עולם מתחמם – ולא מהגורמים לו². הטענה המרכזית שתוצג כאן תהא שלעתיד, כפי שהוא מצטייר מבעד למשבר, ישנם שני מאפיינים יסודיים שיש בהם כדי ליצור ולהגביר ניכור בממדים שונים של החוויה האנושית: (1) השינויים הצפויים, הן בסביבה הטבעית והן באנושית, מציירים עתיד בלתי צפוי, זר, ולעיתים בלתי ניתן לתפישה – כזה שמאיים על הזדהותנו עם עתידנו, תכניותינו, ותכליותינו. (2) רבים מהמרכיבים האינטגרליים של צורת החיים המערבית – החל מתרבות הפנאי, דרך העבודה והצריכה, ועד מבנה המשפחה – משתקפים מבעד לעדשה הסביבתית כגורמים לעתיד מעורער, וההכרה בכך מכבידה על המשך ההזדהות עימם. 

‍

סדר הדברים יהיה כדלהלן: אפתח בשתי הערות מקדימות שתשמשנה גם לסקירת ספרות. אחר כך אציג הגדרה כללית של ניכור, שתשמש בהמשך לניתוח הזיקות בין תפישות עתיד ובין ניכור, והדגמת הזיקות האלה במקרה של משבר האקלים. 

‍

שתי הערות מקדימות

ציינתי קודם שהכתיבה האתית על חוויית החיים בצל משבר האקלים היא דלה יחסית. ובכל זאת, ישנם כמה נושאים שמתקיים בהם דיון. אפשר למצוא מאמרים וספרים באתיקה שעוסקים ביגון, אבל, תקווה, ייאוש, ודיכאון אל נוכח משבר האקלים (Cunsolo and Ellis 2018; Cunsolo and Landman 2017), כמו גם כאלה הדנים בערעור של נרטיבים מודרניים מרכזיים, כמו זה של ההתקדמות המתמדת של האנושות (Jamieson 2014, ch. 6; Collings 2014, ch. 7; McKinnon 2014; Fiala 2010; Williston 2012). כנגד זאת, מושג הניכור נעדר כמעט לחלוטין. בין שמדובר על היעדרות מוצדקת ובין שלאו – על כך מן הסתם יהיה נכון לפסוק בסוף הדברים – אני מבקש להציע שתי סיבות סבירות להיעדרות. 

‍

ראשית, ניכור הנובע מ״הצל״ שמטילות תחזיות משבר האקלים לא נפקד רק מהשיח האתי במשבר אקלים; הוא נפקד גם מהדיון הפופולרי וממחקרים במדעי החברה. כך, במחקרים פסיכולוגיים על ההשפעה של משבר האקלים רווח השימוש בסדרת מונחים דומה לזו שאנו מוצאים באתיקה בהקשר הזה: אבל, יגון, תקווה, ייאוש (Fritze et al. 2008), ומתווספים עליהם: חוסר־אונים (powerlessness) (Moser 2007), פוביה (Coyle and Susteren 2011), וחרדה (Albrecht 2011), שאף יוחדו לה מונחים מיוחדים: ecoanxiety וחרדת אקלים (Clayton et al. 2017; Hayes et al. 2018). מתוך כך, טבעי שיעלה החשד שמא אין כל טעם לכתיבת מאמר זה על ניכור, שהרי דומה שהעדרו ממחקרי מדעי החברה מהווה עדות חותכת לכך שכלל איננו מתקיים³. לאור זאת, יהיה מי שיתהה: אם כוונת המאמר היא להצביע על האלמנטים מעוררי־ניכור של משבר האקלים (וזו אכן אחת מהמטרות), האין הדרך לבחון זאת היא בסופו של עניין לבדוק אם אנשים באמת מתנסים בניכור? ואם כך, האין זו שאלה אמפירית בעיקרה שהיא עניין למדעני חברה ולא לאתיקונים? 

‍

אלא שזו לא המטרה כאן. מה שאציע במאמר הוא עבודה מושגית – לא אמפירית. המטרה היא להראות שיש זיקה מושגית בין משבר האקלים ובין ניכור; זיקה זו תעלה מתוך ניתוח האופנים שבהם תפישת העתיד משפיעה על קיומו של ניכור. מתוך חשיפת הממדים תלויי־העתיד של ניכור יתגלה כיצד העתיד, כפי שהוא נצבע על ידי התחזיות הקשות הנוגעות למשבר האקלים, הוא כזה שממלא אחר התנאים לניכור. ניתוח מושגי כזה תקף, או לפחות מתיימר להיות בעל תוקף, גם בלי התנסות סובייקטיבית בניכור, וגם אם רבים לא נוטים לתאר את נסיונם כמנוכר. אם אכן נראה בצורה משכנעת שמשבר האקלים מביא לתנאים המרבים את הפוטנציאל לניכור, הרי תהיה בכך תרומה הן ⁴לשיח הפופולרי בנושא, בכך שתקל על בני התקופה לזהות את קווי הניכור בנסיונם, והן תרומה לארגז כלי־הניתוח של מדעי החברה – כלים שיאפשרו התבוננות מושגית מדויקת ועשירה יותר במצב האנושי בצל משבר האקלים. 

‍

הסבר שני למיעוט העיסוק בניכור בצל משבר האקלים הוא שבאופן כללי העיסוק של אתיקונים בניכור מצוי בשפל. ניתן לסמן את תחילת העיסוק הפילוסופי בניכור בהגותו של רוסו (Rousseau 1997, 111–112), ולאחר מכן בזו של הגל (Hegel 1991, §65), פוירבך (Feuerbach 2004), ומרקס (Marx and Engels 1988, 69–85). הוא הפך למושג מרכזי בניתוח של חוויית החיים במצב החברתי המודרני והעיסוק בו הלך והסתעף בהגות האקזיסטנציאליסטית (Heidegger 1962, 221–223, 293–298; Sartre 1956, 259–285) ובכתביהם של חברי אסכולת פרנקפורט (Marcuse 2013; Fromm 1994), שתרמו לשילובו בשיח הפופולרי⁵. אלא שמאז שנות ה־70 של המאה העשרים הצטמצם מאוד העניין הפילוסופי בניכור (Seeman 1975, 91–92; Jaeggi 2014, ixx). הסיבות לכך לא לגמרי ברורות. ייתכן שזה משום שהחיים הפכו פחות מנוכרים, אם כי קשה למצוא עדות משכנעת לכך. ייתכן, כפי שמציע שאכט (Schacht 2015, 237; Honneth 2014), הסיבה טמונה בכך שהשימוש במונח ׳ניכור׳ הפך כה נרחב ומגוון, עד כי איבד מידה מינימלית של אחידות מושגית, ומשום כך גם התעקרה שימושיותו בניתוח המציאות. ייתכן גם שהסיבה היא בכך שחלק מההנחות שנראות כמתחייבות ממושג הניכור הפכו לבלתי מקובלות; למשל, תיאוריות של ניכור לא פעם מבוססות על תפישה מסוימת על טבע האדם, וגישות מהותניות פחות מקובלות כיום. נוסף על כך, מתוך רבות מהתפישות המקובלת של ניכור עולה ניחוח פטרנליסטי, שכן נובע מהן שגם מי שאינם חווים את חייהם כמנוכרים הם למעשה מנוכרים אם חייהם הולמים מאפיינים מסוימים המזוהים עם ניכור. לאור זאת, הסובייקט הוא לעיתים בעל תודעה כוזבת, והסמכות לפירוש מצבו לאשורו נתונה בידי תיאורטיקנים⁶. ייתכן שמידה פטרנליסטית זו של תיאוריות ניכור היא שהורידה את קרנן. וייתכן, שבסופו של יום הסיבה היא שהמושג יצא מהאופנה, כלומר שאת הסיבות לירידתו לא נמצא במציאות, בקשיים מושגיים, או בבעיות מוסריות, אלא בהיבטים סוציו־פוליטיים של הדיסציפלינה.

‍

בשנים האחרונות נעשו כמה נסיונות משמעותיים להשיב את המושג ניכור אל מרכז השיח; כאשר הבולט בהם הוא ספרה של יאגי הנושא את השם Alienation (Jaeggi 2014), אלא שעד כה נראה שהדבר לא צלח ולא נרשמה התעוררות ניכרת בדיון הפילוסופי. ייתכן שזה פשוט משום שאופנה היא דבר אכזרי ומסתורי למדי. אבל ייתכן גם הסבר עקרוני יותר – והוא, שאף שיאגי ותיאורטיקנים אחרים (Rae 2010; Gilabert, forthcoming) עושים מאמץ לחדש בשדה החרוש של המחקר, ואף שהם מציעים מענה להתנגדויות מושגיות ומוסריות מרכזיות, הם מתקשים להצביע על הרלוונטיות המיוחדת של המושג בימינו שדורשת עיסוק מחודש בו. כוונתי בדברים הבאים לתרום למילוי חלל זה ולהראות ש״ניכור״ צריך להעסיק הן את מדעי החברה החוקרים את חוויית החיים תחת משבר האקלים, והן אתיקונים. לשם כך, נחוץ ראשית כול בירור של מושג הניכור. 

‍

הגדרה של ניכור

הקשיים בהגדרת הניכור רבים. מדובר במושג שאחדותו, כאמור, מוטלת בספק; שיש לו הן היסטוריה פילוסופית ארוכה והגדרות טכניות שונות, כמו גם שימושים רבים בשפה הרגילה. כאן המטרה שלי איננה ליישב את כל המתחים הקיימים, אלא להגיע להגדרה שהיא באחת מספיק כללית ודי בהירה כדי להימנע מדיון עמום ורב־משמעי. ברמה אינטואיטיבית וציורית מעט, אפשר לתאר את המנוכר כמי שאיננו בבית בעולמו – בין שמדובר בזרות ביחס להקשרים התרבותיים או חברתיים־משפחתיים שבהם הוא מעורב, ובין שמדובר בריחוק ביחס לפעולותיו ולתוכניותיו, ואף ביחס למרכיבים של הפסיכולוגיה שלו, כגון תשוקותיו, דימויו, הרגליו, רגשותיו, ואף האמנותיו (Raz 2001, 5). אך מהי אותה זרות? ומהו אותו בית מטאפורי שבו זרות איננה פשוט חוסר שייכות⁷ אלא מהווה ניכור? 

‍

בניסיון לחתור להגדרה בהירה יותר נפתח בניסוח מקובל למדי כיום: ניכור הוא מצב שבו יש פגיעה ביחס בין סובייקט לישות כלשהי שבמובן מסוים אמורים להיות שייכים זה לזה (Leopold 2018). ישנם בהגדרה זו שלושה רכיבים מרכזיים – סובייקט, ישות נוספת, ויחס פגוע של שייכות ביניהם. ב״סובייקט״ הכוונה ברוב המקרים לפועֵל אינדיבידואלי בעל תודעה, לאדם, ובמיוחד לאדם בוגר בעל תודעה. ב״ישות״ הכוונה ללכוד שדה די רחב: אובייקטים, מוסדות, פרקטיקות, וסובייקטים אחרים, כמו גם הסובייקט המנוכר עצמו או אלמנטים מסוימים בו (למשל, מראהו, או מרכיבים בפסיכולוגיה שלו, כגון תשוקותיו ורגשותיו). בעוד שני הרכיבים הראשונים של ההגדרה ברורים יחסית ברמה האינטואיטיבית, ויש לגביהם הסכמה נרחבת בקרב פילוסופים, תהום של קשיים ומחלוקות נפער סביב הרכיב השלישי – פגיעה בייחס של שייכות. ניתן לחלק את האתגר לשלושה קשיים: 

נורמטיביות: השייכות בין הסובייקט לישות היא נורמטיבית (הם אמורים להיות שייכים זה לזה). מהו טיב היחס הנורמטיבי הזה? 

התיחום הנכון: שייכות היא מין יחס כללי מאוד – איזה סוגי שייכות רלוונטיים כאן? ביחס לאילו סוגי שייכות יכול להתפתח ניכור?

סוג הפגיעה: מהי הפגיעה הרלוונטית ביחס הזה – כלומר, מהי ההפרדה הבעייתית המביאה לניכור.

‍

אדון בקצרה בכל אחד מהקשיים ובסיום אנסח הגדרה משופרת של ״ניכור״. נפתח בבחינת טיב הנורמטיביות הרלוונטי. על כך שיש רכיב של נורמטיביות בניכור, אין רבים שחולקים. הרי ברור שלא כל העדר של יחס, או פגיעה ביחס, מהווה מקרה של ניכור. ייתכן שלא מתקיים יחס של שייכות ביני לעולם הידע האורניתולוגי, או למנהגי עמי הקווקז, אבל בכך בלבד לבטח לא יהיה כדי לעורר ניכור, שהרי אינני אמור כלל לקיים יחס לישויות אלה. לעומת זאת, בבחינת מקרים מובהקים של ניכור נראה שמתקיימת בהם פגיעה או פרימה של שייכות שאמורה להתקיים. דומה שהניכור מחייב שהפגיעה תהיה ביחס לדבר מה שאליו אני אמור במובן כלשהו שלא להיות זר – או במילים המטאפוריות של ההגדרה הראשונית – דבר מה שאמור להוות לי בית. נתבונן בדוגמה זו:

‍

המבקרת המנוכרת: מבקרת איכות במפעל שבבים העומדת שעות רבות מול מסכים שבהם נשקפים פסי ייצור ומוצרים שטיבם לא ברור לה והם דורשים את התערבותה רק לעיתים נדירות. היא משועממת, לא מבינה את התועלת שבעבודתה, ולא מרגישה שהיא מממשת בה את יכולותיה. 

‍

מדוע נאמר שמבקרת האיכות מנוכרת לעבודתה? בלב העניין עומד השיפוט הנורמטיבי לגבי עבודה כפי שראוי שתהיה; עבודה נתפשת כאתר מרכזי שבו אנו אמורים לבוא לידי ביטוי – במקרה הרצוי היא מרכיב משמעותי של חיינו – היא חלק מהם, היא ותוצריה שייכים למי שאנחנו⁸. עבודה לא מנוכרת, בין היתר, תהיה כזו שהסובייקט מבין את משמעותה, שהיא מעניינת אותו ומממשת את יכולותיו. באשר לעבודה שאיננה עונה לשיפוט נורמטיבי זה, כלומר שהמאפיינים דלעיל לא מתקיימים בה, נוכל להגיד שמתעורר ניכור או לפחות מצוי פוטנציאל לניכור. אם כן, אנו רואים שניכור הוא יחס פגום לישות שעימה אני אמור לקיים יחסי קִרבה ושייכות – ישות שאמורה להיות שייכת לי או למי שאני – כזו שעימה אני אמור להזדהות.

‍

כעת נפנה לקושי השני שעניינו תיחום סוגי השייכות שביחס אליהם עלול להתפתח ניכור. ראשית, קל להבחין כי ניכור מתקיים ביחס לישויות משמעותיות ובעלות חשיבות, ולא ביחס לעניינים חולפים ומשניים. כך, גם אם נסכים שבעיקרון כוונותינו ותשוקותינו מטבען שהן שייכות לנו, הרי קשה יהיה לומר שנרגיש ניכור בנוגע לתשוקה חולפת או לגחמה; למשל, למעשה קונדס קטן ולא אופייני, או לשרבוט על נייר שנזדמן לנו. שנית, ישנם מקרים שבהם אין די בכך שישות מסוימת היא בעלת חשיבות כדי שפגיעה ביחס אליה תוליד ניכור. נשקול למשל את המקרה שבו בעלת דירה מאבדת את השליטה בדירתה; נאמר, שהתנחלו בה פולשים מפוקפקים שממאנים לשלם לה או לאפשר לה כל שימוש בדירה. על אף שברור שהדירה יקרה וחשובה לה, וברור שהיא אמורה להשתייך לה, כפי שברור ששייכות זו נפגעה, עדיין לא יהיה נכון לומר כי מדובר במקרה של ניכור כלפי הדירה. אבל מה חסר? אני רוצה להציע שמה שהסובייקט יכול להיות מנוכר לו הוא ישויות שהן מצד אחד מרכזיות ומשמעותיות, ומצד שני שיש להן מקום חי בהבנה העצמית שלו (למשל, במה שקשור לזהותו) או במעורבויותיו המרכזיות. תנאי זה מסביר מדוע ניכור מופיע באופן מובהק במה שקשור למשפחה, לחברים, לקהילה, לעבודה, וגם לנטיות של הסובייקט עצמו, אך פחות במה שנוגע למה שרשום על שמו בטאבו אבל לא מהווה גורם חי בהבנה עצמית או במעורבויותיו המעשיות.

‍

נותר כעת לדון בקושי השלישי, היינו, בסוגי הפגיעה הרלוונטיים לניכור. נשים לב לשני מאפיינים: ראשית, הפגיעה ביחס של הסובייקט לישות שהוא מנוכר לה לא יכולה להיות מוחלטת, שכן בהעדר כל קשר לישות גם אין מובן להיותו מנוכר לה. כך, בעוד מצב שבו העניין וההנאה המשותפים לי ולחברי הולכים ומתדלדלים נראה כמצב מעורר ניכור, הרי אובדן מוחלט של כל זיקה רגשית או מעשית לאדם אחר, שהיה בעבר חברי, למשל בילדות, כבר לא ייחשב כניכור אלא פשוט כהעדר כל קשר חברות בינינו. אי לכך, סוג הפגיעה האופיינית לניכור איננו של היעלמות של היחס לישות, אלא של פגימה באופן שבו יחס קיים אמור להיות. 

‍

המאפיין השני הוא המערכתיות של הפגימה ביחס. נגיד שאני בדרך כלל מוצא עניין ומשמעות בעבודתי, אלא שהיום שילוב של עייפות והצטברות של דאגות הסיט את דעתי לעניינים אחרים, וכך עיסוקי עבודתי נראו לי תפלים. על אף שיש במקרה זה פגימה ביחס לעבודתי, לא יהיה נכון לתארו כניכור, משום שמדובר בסיטואציה חולפת, מקרית, ובעיקר, היא איננה מאפיינת את היחס שלי לעבודתי; שאם אישאל, עדיין אומַר שאני מזדהה עימה. לעומת זאת, פגיעה מערכתית, הפולשת למספר אספקטים של העבודה – ושיש בה גם מן הסדירות והקביעות – תיחשב בהחלט כניכור, כמו בדוגמה של מבקרת האיכות. 

‍

לאור הדיון דלעיל, נוכל כעת לנסח הגדרה כללית: ניכור הוא מצב שבו נפגם באופן מערכתי היחס של הסובייקט לישות שאמורה להשתייך לו, ישות שהיא בעלת חשיבות בעולמו ותופסת מקום חי בהבנה העצמית או במעורבויות המעשיות שלו. בהמשך הדברים, לשם נוחות, אשתמש במושג הזדהות כשלילה של ניכור, היינו כיחס התקין לישויות שאמורות להיות שייכות לסובייקט. כך, נאמר שפגימה בהזדהות עם העבודה שלי, מהווה מצב של ניכור. 

‍

להגדרה שהתקבלה מספר יתרונות ראויים לציון. ראשית, הזכרנו קודם ביקורת מרכזית כנגד המושג ״ניכור״, שלפיה הוא נשען על תפישות מהותניות בנוגע לאדם, שרבים היום דוחים. ביקורת זאת איננה תקפה כאן מאחר שהנורמטיביות שעליה נסמכת ההגדרה היא צורנית וכללית דיה כדי לאפשר תפישות שונות על מה שראוי שיהיה שייך לסובייקט, גם כאלה שלפיהן הדבר תלוי תרבות, זמן, ואפילו תלוי בנטיות סובייקטיביות. מטעם דומה יכולה ההגדרה להתמודד, תוך התאמה קלה, עם ביקורת נוספת בנוגע למושג הניכור, ביקורת שלפיה הוא מוליד פטרנליזם שכן כאשר אנחנו קובעים כי סוג מסוים של יחס הוא מנוכר (למשל, עבודה שכירה), אנחנו מחילים זאת על סובייקטים בהתעלם מנסיונם שלהם ואפילו אם הללו אינם חווים ניכור (Jaeggi 2014, 28). גם ממסקנה זו אפשר להימנע שכן ההגדרה שלנו איננה מכתיבה איזה סוג של ישויות שייכות לסובייקט ובאיזה אופן, ולכן גם לא קובעת באופן חיצוני לסובייקט שהוא בהכרח שרוי בניכור. במילים אחרות, ההגדרה פתוחה לאפשרות של שימוש במושג ניכור שאיננו מתיימר להכתיב לסובייקט את אופן התנסותו בעולם. 

‍

הדיון בביקורת הפטרנליזם הכין את הקרקע לנסות ולמנוע אי־הבנות שעלולות להתעורר בהמשך. בסעיף הבא אדון במקרים שבהם העתיד מעורר ניכור בדרכים שונות, ואדגים זאת על ידי העתיד של התחממות כדור הארץ. בתוך כך תעלינה קביעות שאינן עוד צורניות גרידא, אלא קשורות לסוגים מסוימים של תפישות עתיד שיש בהן כדי לגרום לניכור. דבר זה עלול לעורר שוב את ביקורת הפטרנליזם: מה אם מישהו איננו חווה ניכור חרף התמלאות התנאים שאפרט? האם נגזר עליו להיחשב כמנוכר בניגוד לנסיונו? שתי תשובות קצרות. ראשית, על אף שנעלה טענות תוכניות בנוגע לניכור, אני סבור שמדובר בסוגי פגיעה ביחסי שייכות כה בסיסיים עד שיזכו להסכמה רחבה שתחול על תפישות שונות בנוגע ליסודות הניכור. שנית, וכאן מדובר בהבהרה חשובה במיוחד, אינני טוען כי מי שיתמלאו ביחס אליו התנאים שאתאר, בהכרח יתנסה בניכור. כלומר, גם אם מישהי תהיה ערה לסוג העתיד שלטענתי מזמן ניכור, אין זה מן ההכרח שתתנסה בעצמה בניכור; תחת זאת, טענתי היא שמודעות לעתיד כזה תגביר את הסיכון לניכור, או את הפוטנציאל לניכור. לפיכך, ניתן לנסח את תוקף הטענות שאעלה כך: תפישת עתיד שעונה על מאפיינים שיצוינו כמנכרים היא כזו שיש בכוחה לעורר או להגביר ניכור; וסובייקטים החיים בצילה נתונים בסיכון גובר לפגימה ביחסי ההזדהות הבסיסיים שלהם.

‍

ניכור והעתיד של משבר האקלים

כאשר אנו באים לנתח את היחס בין ניכור לעתיד, יש לענות על השאלה היסודית: באילו אופנים יש לעתיד השפעה על ניכור? או במילים אחרות, באילו אופנים לתפישתי את העתיד ישנה השפעה על יחסי אל ישות שאמורה להשתייך לי או למידת הזדהותי עם ישות זו? באופן כללי ניתן לומר שהדיון האתי בהיבטים הזמניים של ניכור דל, ולרוב איננו מהווה תחום מפורש של ניתוח, מה שמביא לכך שבדרך כלל העיסוק בניכור מתרכז בלי משים בהווה⁹: ביחס לתפקידים החברתיים שלי, לעבודתי, לתשוקותי ולרגשותי, ובאדישותי לאלמנטים מרכזיים בזהות שלי. אבל לא קשה להבחין בזיקות בין העתיד ובין ניכור. באופן כללי ניתן לחלקן לשני סוגים: ראשית, אפשר להיות מנוכרים להיבטים של העתיד הצפוי, כפי שאפשר להיות מנוכרים לעבר המופיע בזיכרוננו. שנית, ישנן תפישות עתידיות שמטבען להשפיע על ההווה ולהרבות את הניכור בו. 

‍

כאן אציג ואנתח ארבע קטגוריות של זיקות בין תפישת העתיד ובין ניכור. אינני טוען שקטגוריות אלה ממצות את כל הזיקות האפשריות, אך מתודת החקירה שנקטתי מבטיחה לכל הפחות שהן מרכזיות. בסדר החקירה, הצעד הראשון היה לזקק כמה קטגוריות מרכזיות של ניכור כפי שהן עולות מן הספרות (Jaeggi 2014, 43–50; Seeman 1959). לאחריו, בחנתי אם וכיצד תפישות עתיד באות לידי ביטוי בכל אחת מהקטגוריות – כלומר, בחנתי את הרלוונטיות של תפישת העתיד לצורות שונות של פגיעה בהזדהות. לבסוף, בדקתי כיצד העתיד כפי שהוא משתקף במשבר האקלים בא לידי ביטוי בכל אחת מהקטגוריות האלה. קטגוריות הניכור שיוצגו להלן – חוסר־מובן, חוסר־משמעות, חוסר־אותנטיות, ופיצול פנימי – הינן אלה שבהן הממד העתידי מובהק, וכמו כן, אלה שיש להן ביטוי ברור במקרה של משבר האקלים. בסופו של הדיון בכל אחת מהקטגוריות יובהר מדוע העתיד, כפי שהוא משתקף מתחזיות משבר האקלים והסביבה, מטיל על הנחשף אליו כוח מעורר ניכור, או כזה המגדיל את פוטנציאל הניכור. פוטנציאל זה מוגבר, כפי שנראה, בשל שני מאפיינים בסיסיים: (א) התחזיות בנוגע למשבר האקלים והסביבה מציירות עתיד חסר יציבות, לוט בערפל, ועתיר סכנות – מאפיין זה הוא הגורם לשתי הקטגוריות הראשונות (חוסר־מובן וחוסר משמעות). (ב) יסודן של שתי הקטגוריות הנוספות (חוסר־אותנטיות, ופיצול פנימי) הוא בכך שהעתיד המצטייר בתחזיות אלה הוא תולדה של פעילות אנושית (שלנו) ולכן מעלה שאלות של אחריות ואשמה. 

‍

 (א) חוסר מובן. דבר מה הינו חסר מובן כאשר אנו לא מצליחים או לא יכולים לשלבו בסכֵמות המשמשות אותנו להבנת העולם – כמו ריטואל שמקורו בצורת חיים אחרת ותכליתו כרוכה בקוסמולוגיה הזרה לנו כליל, או מושא שבו אנו נתקלים במנותק מההקשר שבו הוא בעל מובן – כמו פיסת מיכון שהופרדה מהמכונה שבה תפקדה¹⁰, או דבר מה החורג מיכולתנו לדמותו או לתפוש את ממדיו – דוגמת המספר והגודל של הגלקסיות על כוכביהם וכלל גרמי השמים¹¹. היותו של דבר מה בעל מובן הינו תנאי הכרחי לכך שיוכל להיות ״שלנו״; שיהיה דבר מה שאנחנו מזדהים איתו, או שאנחנו רואים אותו כחלק מחיינו; שהרי אם אין אנחנו יכולים לתת לו כל מובן מניה וביה שלא נוכל לראותו כחלק מעולמנו¹². כאשר מושא מסוים, שאמורה להיות לנו זיקה אליו, הוא חסר מובן בעבורנו, אז מתקבל מבנה של ניכור (Seeman 1972, 472). נאמר שחברה קרובה העניקה לנו במתנה, מתוך אהבה, תמונה יקרת ערך, ואילו אנו, לא רק שאיננו מפיקים ממנה הנאה אסתטית, אלא גם איננו מבינים מה פשרה – היא חסרת מובן עבורנו. וכך במקום שתעורר בנו קִרבה, ואולי בעקיפין את הרגשות החמים של החברות, אנו חולפים על פניה בתסכול ובחוסר הבנה – אנו מנוכרים כלפיה. 

‍

באותו אופן, אנו יכולים להיות גם מנוכרים לעתיד, או לחלקים בו, שאיננו יכולים להבין ולכן גם איננו יכולים לדמיין את עצמנו או את קרובינו בו – הוא לא שייך לנו. תרחישים קיצוניים של ההתחממות הצפויה לנו מספקים דוגמאות לניכור מסוג זה. למרבה הצער המחקר בתחום איננו דל, בלשון המעטה, בתרחישים כאלה, והם מצויים למכביר גם בפרסומים הפופולריים. דיוויד ואלס־ולס כתב את מאמרו רב־ההשפעה “The Uninhabitable Earth” (Wallace-Wells 2017) כדי לחשוף בפני הציבור את התמונה המדעית על העולם כפי שיהיה לפי התחזיות המדעיות הקודרות יותר¹³. כפי שעולה משם המאמר, בהתחממות של שש מעלות ומעלה, כדור הארץ ישנה פניו וחלקים רבים ממנו יהפכו לבלתי ניתנים למחיה, ואילו אחרים יעברו שינוי בלתי נתפש. בעמק המיסיסיפי, תהפוך עבודה מכל סוג לבלתי אפשרית במהלך הקיץ, בעוד כל תושבי ארה״ב המתגוררים ממזרח להרי הרוקי יסבלו מעומס חום גדול יותר מאשר בכל מקום בעולם נכון לעכשיו. בניו־יורק, עומס החם יעלה על זה השורר בבחריין כיום, ואילו בבחריין הטמפרטורה תהיה כה גבוהה עד שתביא להיפרתרמיה אפילו בעת השינה (Dunne, Stouffer and John 2013, 563–566; Romm 2018). הנקודה כאן, חשוב להדגיש, איננה מידת הקטסטרופליות של התרחישים והאופן שבו עתיד קטסטרופלי משפיע על ההווה – לכך עוד נגיע בהמשך – אלא חוסר המובן של תחזיות מסוג זה. העולם המצטייר מהן הוא כה שונה מזה שלנו וזר, השלכות השינוי שיחולו בו הן כה רבות ומורכבות, עד שהוא גובל בחוסר מובן – אנו מתקשים להבינו מתוך מערכות המושגים והידע שלנו על העולם, עולם שצפויים בו עשרות ואף מאות מליוני מהגרים מכל רחבי הגלובוס;¹⁴ עולם שבו יציאה החוצה איננה עוד בטוחה ומובנת מאליה, אלא מחייבת היערכות מיוחדת; עולם שבו הטבע ישתנה ללא היכר – יערות יהפכו מדבר ושוניות האלמוגים כמעט שתיעלמנה. קשה לשער עד כמה הפרקטיקות היומיומיות, תחומי העניין, והטרדות ישתנו בעולם שכזה. קיצוניות התרחישים ומרחקם מהמוכר מעלים על שרטון את המאמץ להבין עתיד מעין זה, קל וחומר לתופשו כשייך לנו – ככזה שאנו מזדהים עימו ורואים עצמנו חיים בו.¹⁵

‍

(ב) חוסר־משמעות. הקטגוריה של חוסר-משמעות, לעומת הקטגוריה הקודמת, לא קשורה לכשל בהבנה או בתפישה, אלא בערעור הסדר האתי; ובפרט, בפגיעה ביכולתנו להתייחס לישויות מסוימות כבעלות משמעות או ערך, או ככאלה שיכולת להוות תכלית לקיומנו. לא קשה לראות כיצד פגיעה במשמעות של פרקטיקות ותכליות (ועימן תוכניות, פעילויות, ופרויקטים הכרוכים בהן) מביאה לניכור (Jaeggi 2014, 13–14). בקטגוריה זאת נמצאת מבקרת האיכות שבה דנו מוקדם יותר, שאינה יכולה למצוא משמעות במלאכה שבה היא מועסקת – היא אינה מבינה מה היא משרתת – מעבר לתכלית הצרה מאוד של איתור מאפיינים מסוימים במוצרים שנעים על המסך לפי הנחיות שקיבלה; היא איננה מבינה שימושם בעולם של מוצרים אלה, וגם איננה יודעת בשל מה המאפיינים שאחריהם היא תרה נחשבים כ״פגמים״; גם לא ברור לה כיצד עבודתה משתלבת במערך הסבוך של הפונקציות במפעל – עבודתה עבורה היא דבר מה סתמי ומשמים. מתוך חוסר משמעות זו, עבודתה – שאמורה להיות דבר מה השייך לה, שהיא נוכחת בו, שהיא עושה ובמבינה – הופכת לזרה לה משום שתכליתה לוטה בערפל ועימה משמעותה ומקומה בעולם. אם חלק ממה שמכונן פרקטיקה או תכלית מסוימת כבעלת משמעות תלוי בתפישת עתיד מסוימת, הרי יש להניח שלשיבוש בעתיד תהיינה השלכות על המשמעות (מקינטאייר 2006, עמ' 114; Lear 2006, Williston 2012). עתיד חסר יציבות ובלתי צפוי יש בו כדי לערער מבנים חברתיים, ומסגרות שמעניקות משמעות לפרקטיקות ולתכליות, כפי שנראה כעת בדוגמה של משבר האקלים. 

‍

חוסר יציבות וחוסר צפיוּת הוא המאפיין הבולט והקונסיסטנטי ביותר של תמונת העתיד כפי שהיא נחזית מהספרות על משבר האקלים. איננו יודעים מה תהיה החומרה של הידרדרות המצב הסביבתי בעוד שלושים שנה, ולבטח לא בעוד חמישים או מאה שנים. וההבדלים בין תחזיות שונות הם לא פחות מדרמטיים¹⁶. בתנאיי חוסר ודאות וצפיות כאלה, קשה להניח את אותה יציבות של מבנים חברתיים ומוסדות הנחוצה לתת משמעות לפרקטיקות ולתכליות (Collings 2014). דוגמה מובהקת לכך היא פעילות המכוונת לעיני דורות עתידיים. רבים ממי שעסוקים בפעילות מחקרית, אומנותית או פוליטית מן הסוג השאפתני והנועז יותר, מפיקים משמעות מעיסוקם בין היתר מתוך התקווה והאמונה שתוצרי פועלם יזכו לזיכרון ולהערכה של בני העתיד; התקווה להישארות פירות יצירתם, שלא לומר השאיפה לנצחיותם, היא חלק ממשמעות העיסוק, ולא אחת מהווה מעיין הכרחי של השראה ותעצומות נפש. אך לשם כך, כמובן, מתחייב להניח שבעתיד יהיו מי שיוכלו להעריך ולזכור תוצרים אלה; וזה אינו דבר מובטח. האומן זקוק לתשתית עתידית שמאפשרת הצגה והערכה של אומנות גבוהה, ואילו הפוליטיקאי שעוסק בגדולות, דרושים לו מי שיתעניינו בהיסטוריה, ייחסו לה חשיבות, וגם מי שיעסקו בשימור הזיכרון. לשם כך מתחייב שישתמרו מבנים חברתיים ומוסדות, כגון מוזיאונים, חינוך לאומנות, חוגים להיסטוריה, הוצאות לאור, חנויות ספרים; הללו דורשים מידה לא מועטה של יציבות, עושר, פנאי, וכן שימור של צורת החיים שבה לאומנות, למחקר ולעבודת זיכרון יש חשיבות. כל אלה מצטיירים כפגיעים ומעורערים לאור עתיד חסר יציבות כמו זה שמזמן משבר האקלים. בלי ביטחון בעתידם של מוסדות אלה, נפגעת המשמעות של העיסוק המכוון לדורות העתיד, ועם הפגיעה עלול להתעורר גם הניכור – הטעם לעיסוק מעין זה דוהה וכך גם ההזדהות עימו. 

‍

מסוג הדוגמאות דלעיל עלול להיווצר הרושם שניכור, הנובע מפגיעה במשמעות כתולדה מאי יציבות עתידית, הוא בעיקרו מעניינה של אליטה פוליטית, מחקרית ואומנותית. זה לא המקרה. חוסר היציבות משפיע באופן רחב מאוד על כרסום המשמעות ועימו על מידת הניכור. כך, למשל, תוכניות או פרויקטים ארוכי טווח תלויים בכך שבעת הבשלתם ייוותר על כנו ההקשר החברתי־תרבותי שמקנה להם משמעות. מי שמצוי בתהליך ארוך של לימוד או הכשרה מקצועית, למשל, מי ששואף להפוך למומחה לתרבות האשורית, או מי שמתמחה בשחזור של יצירות אומנות ביזנטית, מוצא משמעות בלימוד ובהכשרה המפרכים בתקווה שליכולותיו הבשלות יהיה מקום והקשר חברתי־תרבותי שיעניק להם משמעות. בדומה, גם מפעלים ציבוריים, כגון השקעה בתשתיות, טיפוח מוסדות וחיזוקם, והשקעה ביופייה של סביבתנו – כולם מכוונים לטווחים ארוכים מאוד, ומשמעותם נשאבת מכך שיהיה ערך למאמצים הללו גם בעתיד. עולם חסר יציבות וצפיוּת מערער על אפשרות זאת. נוסף על כך, עלולה להתערער גם המשמעות שאנו שואבים מהשתתפות בפעילויות מסורתיות, בכלל זה מסירתן של פרקטיקות מורכבות – השייכות לצורת החיים שלנו – לילדינו ולדורות הבאים, שכן עתיד חסר יציבות זורע ספק באשר לאפשרות של המשכיות חברתית־תרבותית. אם כן, התחזיות האופייניות למשבר האקלים, היינו של עתיד בלתי צפוי, מביאות למשמעות מעומעמת במגוון פרקטיקות ותכליות מרכזיות בחיינו¹⁷. ואם איננו מוצאים משמעות בפעילויות מרכזיות של חיינו, כמו אלה שהובאו לעיל, הרי יש בכך לעורר ניכור ביחס אליהן. 

אם שתי הקטגוריות הקודמות של ניכור קשורות במאפיין הראשון של העתיד שמבשר משבר האקלים, כלומר היותו קודר ובלתי צפוי, הרי שתי הקטגוריות הבאות – חוסר אותנטיות, ופיצול פנימי – נוגעות למאפיין שני: מוטלת על כתפינו אחריות מוסרית בנוגע להתחממות, לנזקים, ולסיכונים הרבים שיגיעו עימה. שלא כמו במקרה של אסונות שהם מדרך הטבע, כגון רעידות אדמה או התפרצות הר געש, במקרה של משבר האקלים, הגורם המרכזי הינו מעשי ידי אדם. ושלא כמו באסונות רבים מעשה ידי אדם – כמו מלחמות או רעב הנובע מחוסר תכנון – שבהם האחריות היא לרוב בידי מספר מצומצם יחסית של בעלי תפקידים ומנהיגים, במקרה של משבר האקלים הגורמים יסודם בסופו של דבר באורח החיים המודרני ובאין־ספור הרגלים, כלים, ארגונים ופרקטיקות הארוגים בו, ובהם כולנו לוקחים חלק¹⁸. בשל מאפיינים אלה, ידיעה של התרחישים העתידיים יש בה כדי להשפיע על האופן שבו אנחנו תופשים פעילויותינו בהווה. השפעה זו מעוררת ניכור, משום שהיא יוצרת ומעצימה מתח בין האחריות והאשמה מצד אחד, לתפקידים החברתיים והמרכיבים הפסיכולוגיים מצד שני. מתח זה והניכור שהוא מעורר, מופיעים בשני אתרים עיקריים – האחד קשור בזהות ובתפקידים החברתיים שלנו (חוסר אותנטיות), והשני קשור למרכיבים בפסיכולוגיה שלנו (פיצול פנימי). 

‍

(ג) חוסר אותנטיות. בחוסר־אותנטיות כוונתי למצב שבו ישנו מתח או קרע בין הסובייקט ובין זהותו או תפקידו החברתי. במצב זה הסובייקט איננו חושב או חש שהזהות שהוא נושא, או התפקיד החברתי שהוא ממלא, מבטאים את מי שהוא ״באמת״. כאן נתרכז במקרים שבהם חוסר האותנטיות מקורו בפער מוסרי שנפער בין הסובייקט לתפקיד חברתי. אם העתיד טומן בחובו מאורעות קשים שהם תולדה ידועה של פרקטיקות בהווה, הרי הכרה בכך מטבעה להביא למתח ערכי בין השתתפות בפרקטיקות אלה ובין האחריות המוסרית ביחס לעתיד. אם כן, תפישת עתיד ממין זה – כפי שמשבר האקלים מזמן לנו – מעוררת קושי להזדהות עם תפקיד חברתי או זהות הכרוכים בפרקטיקות המחמירות את המשבר. חוסר בהזדהות מעין זה, היינו חוסר אותנטיות, הינו מין של ניכור. 

‍

נבחן דוגמה רלוונטית שבמרכזה סוכנת נסיעות המתמחה בשיווק חופשות תיירותיות שוות לכל נפש. שנים של עבודה יומיומית בתחום, ואין ספור מכירות של חופשות וטיסות, הביאו לכך שעבודתה איננה עוד מקור פרנסה בלבד עבורה, וגם אינה רק בחזקת תפקיד חברתי שהיא ממלאה, אלא, כמו אצל רבים מאיתנו, היא מהווה מרכיב מרכזי בזהותה, כלומר באופן שבו היא מבינה את מקומה בעולם. אלא שבניגוד לימים עברו, קשה לה להישאר שלמה עם עיסוקה. אין כנס מקצועי שבו לא מדובר בחתימה הפחמנית של טיסות, בעיקר טיסות הכוללות עצירות ביניים מהסוג הזול שהיא מתמחה בשיווקן, כמו גם הנזקים הסביבתיים הרבים של תעשיית האירוח. יש לה נכדים, ובאופן כללי, הדורות הבאים חשובים לה, ומשבר האקלים ממלא אותה חשש ותחושה שיש עליה חובה לסייע בנושא. וכך נוצר מתח בין תפישתה הערכית שמחייבת אותה לאחריות בנוגע למשבר האקלים ובין הזדהות עם עבודתה שהצטיינות והצלחה בה כרוכות בשיבוש ההתמודדות עם המשבר. זהו מתח שלא מאפשר לה הזדהות שלמה, כבעבר, עם מרכיב מרכזי בזהותה; כל הרהור בעבודתה מלוּוה במעטה של חרטה ואשמה, ואין היא חשה עוד שלמה עם זהותה כסוכנת נסיעת – היא חווה חוסר אותנטיות בנשיאת זהות זו. די במבט חטוף כדי לראות מה רבים העיסוקים והפרקטיקות שסכנה זו של חוסר אותנטיות וניכור מרחפת מעליהם: החל בקריירה הקשורה בהפקת דלקי מאובנים, דרך זהות כמטייל סדרתי הטס בכל העולם, וכלה במסורות משפחתיות הסובבות אכילת מזונות מן החי. 

‍

(ד) פיצול־פנימי. ראינו שחוסר אותנטיות בהקשר משבר האקלים מתעורר מתוך המתח בין זהות או תפקיד חברתי ובין האחריות לההתחממות העתידית. יסודותיו של מתח זה נטועים בעובדה שהגורמים להתחממות מושרשים עמוק בצורת החיים המודרנית ומתוך כך באים לידי ביטוי ברבות מהפרקטיקות ומהתפקידים החברתיים האינהרנטיים לצורת חיים זו. מסיבה זו, גם הקטגוריה של ניכור שאנו דנים בה כעת נוגעת לממדים רחבים של הקיום המודרני: פיצול פנימי הינו מין ניכור שבו הסובייקט נכשל מלהזדהות (או לכל הפחות מתקשה להזדהות) עם רכיבים מרכזיים בפסיכולוגיה שלו, כגון תשוקות, רגשות, נטיות, והרגלים. חובב הקניות, המשתוקק לעצם פעולת הצריכה, עשוי להיות מנוכר לתשוקה זו, משום שהיא עומדת בסתירה עם מרכיבים פסיכולוגיים אחרים (למשל, תשוקות מסדר שני)¹⁹ או שהוא רואה בה פסול (למשל, מטעמים מוסריים). בדומה למקרה של חוסר־אותנטיות, גם כאן נגזר מתוך תפישת עתיד של אסונות משבר האקלים, שחלק מנטיותינו, תשוקותינו, ורגשותינו מניעים אותנו לפעול באופן הגורר השלכות מוסריות קשות. מתח זה בין מרכיבים מסוימים בפסיכולוגיה שלנו ובין ההערכה המוסרית שבה אנו מחזיקים, מגביר את הקושי להזדהות עם מרכיבים אלה. דוגמה בולטת במיוחד היא התלות הפסיכולוגית הסבוכה בנוגע לאכילת בשר. לעיתים מתרשלים ומתארים את התשוקה לבשר כעניין של טעם גרידא, אולם ברור שהיא כרוכה במסורות ובפרקטיקות משפחתיות, כאשר במקרים רבים הכנת הבשר ואכילתו מהווים את ליבם של מפגשים חברתיים, ובהעדרם דומה שנלקחה מהם חגיגיותם – ואולי אפילו, הממד הריטואלי שבהם (Joy 2020). ככל שעולה המודעות לנזק העתידי העצום שמסבה לעולם תעשיית הבקר הופכות התשוקה לאכילת בשר, כמו גם התלות הרגשית בפרקטיקות שסובבות אותה, לפרטיקות שקשה להשלים עימן מבחינה ערכית; וכתולדה מכך עשוי לעלות קושי להזדהות עם חלקים אלה באישיותנו, שאנו רואים כעת כבעייתיים – כאלה שלוּ יכולנו, אולי היינו מבכרים להיפטר מהם. מצב זה של פיצול פנימי הוא מטבעו מעורר ניכור. 

‍

סיכום

ראינו שיש זיקה מושגית בין תפישת עתיד ובין ניכור לפחות בארבע הקטגוריות שהוזכרו לעיל, וכמו כן שקטגוריות אלה חלות במקרה של העתיד הנשקף מבעד לעדשה של משבר האקלים. בכך הושגו המטרות המרכזיות שהצבתי בפתיחה. לסיכום, אפנה לשאלה מתבקשת – מה החשיבות של דיון זה, מעבר לחידוש המושגי? התשובה, בקצרה, היא שהבנת הזיקות המושגיות מאפשרת לנו לזהות במציאות את נוכחותן של מגמות ניכור, לחדד ולהעשיר את הבנתנו את חוויית החיים בצל המשבר, ובתקווה לצייד אותנו בתובנות שימושיות כדי להתמודד עם סכנות מסוימות שאגע בהן בהמשך. 

‍

ארצה להרחיב בעניין חשיבות חקירה מושגית זו דרך הצגה של שאלה נוספת, שאולי תיראה בתחילה בלתי קשורה, אך המענה עליה יוליד גם מענה על שאלת חשיבות הדיון. אם כן, מתבקש לשאול מה בדיוק התגלה בחשיפת הקטגוריות השונות לעיל? דומה שמה שנחשף בהן הן ארבע מצוקות נפרדות הצומחות בצל משבר האקלים – חוסר מובן, חוסר משמעות, חוסר אותנטיות, ופיצול פנימי. תהיה אשר תהיה מידת החשיבות של כל אחת מהן, השאלה היא מדוע יש טעם לכרוך אותן יחדיו במושג ״ניכור״? האין הן מובנות דיין גם בלעדיו? 

‍

אני מבקש להציע שתי תשובות. ראשית, אציע, אם כי קשה לבסס טענה זאת, שאימוץ הפרספקטיבה של ניכור היא שדחפה אותנו לתור אחרי מבנים עתידיים שעלולים לפגום בהזדהות שלנו עם ישויות שונות. בזכות העדשה הזו הוקל עלינו זיהויין של ארבע הקטגוריות האלה של מצוקה. כלומר, מושג הניכור שימש כאן כמצפן מחקרי שבזכותו אפשר היה לזהות טריטוריות שאולי קשה היה להגיע אליהן בלעדיו. עדות מסוימת לשימושיותו של מצפן זה – אם כי בשום אופן לא עדות חותכת – מהווה העובדה שבחיפושי לא מצאתי ולו אחת מהקטגוריות הללו בספרות במדעי החברה העוסקת במצוקות פסיכולוגיות בצל העתיד שמזמן משבר האקלים. ייתכן שיהיה מי שיסביר את העדרן בכך שמצוקות אלה פשוט לא מתקיימות במציאות, או לפחות לא התקיימו עד כה. ייתכן שזה המקרה. אבל ישנה גם אפשרות אחרת והיא שדווקא משום שמצוקות אלה הן מופעים שונים של ניכור, שאיננו מושג שמרבים לעסוק בו בימים ²¹אלה, החוקרים אינם מכוונים למופעיו השונים וכך מפספסים את קיומן של קטגוריות שונות של ניכור²⁰. אם כן, אני מציע שיתרון אחד לחקירה המכוונת לניכור הוא שהיא מסייעת להאיר מצוקות שונות שנעלמות מעיני החוקרים. 

התשובה השנייה שאציע – שגם היא בגדר סברה שלא אוכל לבסס כאן, אך חשיבותה עשויה להיות רבה – היא שההבנה כי המצוקות השונות הללו הינן קטגוריות של ניכור מאפשרת לנו לזהות קווי עומק בנסיון החיים תחת המשבר, וגם להיערך לסכנות המיוחדות לו. לב העניין הוא שניכור איננו רק מושג שמאחד מצוקות שונות, אלא מצביע על מצב קיומי מסוים המתאפיין בריחוק מהניסיון, ומתחושה של זרות והעדר הזדהות עם מה שאמור להיות חלק אינטגרלי מהחיים. בהכללה, ניתן לומר, שהמצב המנוכר הוא כזה שבו יש נסיגה או אי־נוכחות באותם מרחבים שבהם הוא שורר. זוהי פגיעה אתית במובן שמי שסובלים ממנה, לא יכולים לממש את חייהם באופן מלא. אך חומרת הפגיעה לא מסתכמת בכך. שהרי אם הגורם לניכור הוא מצב עניינים כללי – עתיד המשותף לרבים, כמו במקרה של משבר האקלים – אז לדבר השלכה לא רק על המרחב האינדיבידואלי אלא גם על המרחבים החברתיים־תרבותיים. במרחבים אלה מתבטאת הפגיעה בריחוק, ואולי אף באדישות כללית בקשר לפרקטיקות, למסורות, ולתפקידים חברתיים מסוימים, כמו גם בקשר למאמץ הקולקטיבי המכוון להישגים גדולים בתחומים אומנותיים, פוליטיים, ומחקריים. אם כן, חשיבות נוספת לעיסוק בניכור היא שמדובר בפגיעה אתית הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה החברתית־תרבותית (Jaeggi 2014, xxii).

‍

לבסוף, נשים לב שלניכור מהסוג שדנו בו עלולות להיות השפעות מזיקות על ההתמודדות עם משבר האקלים. מי שמתנסים באיום של קיום מנוכר – טבעי שירצו להתגונן מפניו; ואם מדובר באיום שנולד מתוך תפישה מסוימת באשר לעתיד, הרי טבעי שירצו להגן על עצמם באשר לעתיד זה. אלא שבמקרה זה להגנות עשויה להיות השלכה חמורה. כך, דרך אחת להימנע מהצל מסב־הניכור של העתיד הוא להכחישו, להדחיקו, או לברוח ממנו. אם הידע על הקטסטרופות העתידיות גורם לי שלא להזדהות עם הפרויקטים ארוכי הטווח שלי, למשל עם מאמצי המתמשכים לטיפוח של מסורת המוסיקה הבלקאנית והורשתה לדורות הבאים, אזי אולי במקום לסבול מניכור אעדיף להסיט את מבטי מתמונות האימה העתידיות, ואף להשתתף באופן פעיל בהכחשתן.²² את מי שמגיבים באופן זה, יקשה מן הסתם לרתום למאבק בהתחממות, מאבק הדורש השקעה והקרבה לא מבוטלות. מודעות לקטגוריות השונות של ניכור בצל משבר האקלים תוסיף רגישויות הדרושות לשם התמודדות פסיכולוגית נכונה עם סכנה זו.²³