עתיד האהבה
אהבה היא אחד הנושאים העתיקים ביותר בפילוסופיה ובספרות. יצירות ומחקרים רבים הוקדשו להבנת מקורה ומהותה, אולם היבט אחד נותר עלום במידה רבה, הלוא הוא ממד הזמן שבה. מאמר זה מבקש להבין כיצד אהבה רומנטית נשענת על מבנה זמני מורכב שבו עבר, הווה ועתיד קשורים זה לזה בתנועה שאיננה ליניארית. טענתי היא שאהבה כרוכה ביצירת זיכרון משותף, כלומר בתהליך מתמשך, שבו האוהבים משרטטים יחדיו זיכרון עבר הנותן משמעות לאהבתם. התוכן של הזיכרון המשותף קשור לאחדות קדמונית, מעין אוקיינוס שבו הנאהבים היו חלק ממכלול גדול יותר. אך הדברים אינם נעצרים כאן: זיכרון העבר מוקרן אל העתיד כמצב שיש לשחזר שוב ושוב; התנועה קדימה מותנית אפוא על ידי התנועה אחורה, ומתנה אותה בתורה. האהבה מורכבת אפוא מתנועה כפולה בזמן, אחורה וקדימה, תוך שימוש בזיכרון ככוח מניע שאינו סטטי ואינו אובייקטיבי, שכן יש ליצור אותו שוב ושוב כדי שהאהבה תחזיק מעמד. כדי לפתח את טענתי אציג אותה בזיקה לתיאוריות האהבה של אפלטון ושל קירקגור, ואדגיש את ממד הזמן המשותף שלהן למרות הקשריהן השונים, ואת חשיבותו של מעשה הסיפר בתוך מעשה האהבה. תיאוריות אלו ישמשו אפוא מקרי בוחן פילוסופיים להצעתי, ולאחריהן אציג שני מקרי בוחן ספרותיים: אחד מתחילת המאה העשרים אצל מרסל פרוסט, והשני לקראת סופה של המאה אצל מרגריט דיראס.
פרופ׳ עירן דורפמן הוא ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ועוסק בפילוסופיה קונטיננטלית,
בפסיכואנליזה ובספרות צרפתית. כתב וערך ספרים בצרפתית, באנגלית ובעברית על תפיסה, גוף,
שפה, יום־יום ודמות הכפיל. ספרו האחרון, סערת כפילים: מסע בעקבות זהות מרובה, יצא לאור
בשנת 2022 בסדרת קו אדום של הקיבוץ המאוחד, והוא תרגום ספרו Double Trouble: The
Doppelgänger from Romanticism to Postmodernism (Routledge, 2020)
