על הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית
התשוקה נתפסת במחשבה ההודית ככוח שפועם בלב הקיום ומעניק לתופעות את צורתן. הטקסטים של הודו הקלאסית מתארים כיצד התשוקה מניעה את בריאת העולם ומכתיבה את חיי היומיום, ובו בזמן מעלים שאלות קשות בנוגע ליחס בין תשוקה, פעולה, ידיעה וחופש. מאמר זה בוחן את הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית באמצעות תרגום ופרשנות של כמה מהמופעים הראשונים של המושג קָאמָה (תשוקה) בספרות הסנסקריטית. המאמר מזמין את קוראיו לסיור פילוסופי שעובר דרך העיסוק ההודי הנרחב בתשוקה בהמנונים העתיקים שמלווים את טקסי הקורבן (הוֶדות), בחיבורים הקדומים ביותר על טבע המציאות (הבְּרָאהְמָנות והאוּפָּנִישָדות), בטקסטים האפיים הגדולים (המָהָאבְּהָארָטָָה), במסות התיאורטיות על חוק ומוסר (וחוקי מָנוּ), בשירה הסנסקריטית הקלאסית ובהגות הבודהיסטית (הבוּדְהָהצָ'רִיטָה). הטיעון עיקרי של המאמר עוסק בדמיון המבני בין התפקיד המיתולוגי שמיוחס לתשוקה בכינון הסדר הקוסמי ובין הדיון התיאורטי על חשיבות התשוקה בעיצוב דפוסי הקיום האנושי.
ד"ר ניר פיינברג הוא עמית בתוכנית לעמיתי מרטין בובר של האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מתמחה בפילוסופיה הודית, בספרות בודהיסטית, ובפנומנולוגיה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה ובפילוסופיה של הרגשות בהודו הקלאסית.
