תנועת החיים בקולנוע: לקראת הלא־אנושי
המאמר מתבונן במדיום הקולנועי בכלל ובקולנוע הדיגיטלי בפרט ושואל: כיצד הופעת התנועה בקולנוע יכולה להיות רלוונטית להתמודדות מבחינה פילוסופית עם סוגיית החיים בעולם שבו ההבדל בין קיום גופני לקיום וירטואלי הולך ונעלם, ובתקופה שבה החיים האנושיים הולכים ומתקרבים אל הלא־אנושי?
המאמר פותח בדיון של אנרי ברגסון בתנועה ובמושג המֶשֶך שהוא פיתח במקביל לשנים הראשונות שבהן הומצא הקולנוע. ברגסון קישר בין המצאת הקולנוע, שאפשרה להקרין תמונות בודדות כך שתיווצר אשליה כאילו הן נעות ולכן חיות, לבין האופן שבו תפיסה טבעית והפילוסופיה בעקבותיה כשלו בתפיסה נכונה של החיים כמשך. הביקורת הזו של ברגסון מהווה נקודת מוצא לדיון של ז׳יל דלז שרואה באופן שבו הקולנוע מציג את דימויי התנועה שלו דווקא ככזה שמצליח – במקום שהפילוסופיה מתקשה – להראות את החיים כמשך. המאמר ממשיך ושואל כיצד המעבר של הקולנוע מקולנוע אנלוגי לקולנוע דיגיטלי משנה את האופן שבו תנועה מופיעה על המסך, וכיצד שינוי זה רלוונטי להבנת היחסים בין האנושי ללא אנושי.
המאמר מציע להתבונן בדוגמאות של קולנוע דיגיטלי המאפשרות לצופים במסך לחוות את החיים האנושיים במרחב שהוא בו זמנית הן ממשי והן וירטואלי. מרחב זה מאפשר לחיים האנושיים להופיע לא רק כשונים מהלא־אנושי אלא גם כצירופים שנעים זה לעבר זה, וזה מתוך זה. במובן זה, המאמר מחדד את הפוטנציאל של הקולנוע בכלל והדיגיטלי בפרט, לאפשר מבט פילוסופי שונה, אופטימי אולי קצת יותר, על היחס אנושי–פוסט־אנושי, מבט שבוחן יחס זה לא רק במונחים של הבדל אלא גם כהתהוות לקראת הלא־אנושי.
