קץ האנושות
עמדה מסורתית ונפוצה, גם בקרב פילוסופים וגם בקרב בני אדם בכלל, היא שקץ האנושות יהיה אסון, טרגדיה, במיוחד אם אין ביקום עוד יצורים אינטליגנטיים אחרים. העולם עצמו יהיה פחות טוב ובני אדם שיחיו תחת הצל של הכחדה גמורה עלולים לאבד את משמעות חייהם. עמדה זו נשענת או על נימוקים תועלתיים של הגדלת האושר בעולם או על נימוקים אחרים של מימוש הפוטנציאל הרציונלי של האנושות (קידמה) או על אנלוגיה בין חיי הפרט המבקש להאריך את חייו כמה שיותר לבין חיי המין האנושי. מאמר זה מבקר את העמדה המסורתית ואת נימוקיה וזאת מתוך עמדה "תלויית אדם", שעל־פיה קיומו של ערך מותנה בקיומם של מעריכים (במקרה שלנו, בני אדם), ובהעדרם אין משמעות לשאלה איזה ערך יש לעולם. גם משמעות החיים אינה תלויה בקיומם של בני אדם מעבר לכמה דורות לכל היותר, ושום נזק לא נגרם למשמעות חיינו גם אם אנו יודעים בוודאות שהאנושות תחדל להתקיים בעוד מאה אלף או מיליון שנה.
האוניברסיטה העברית בירושלים
דוד הד הוא פרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. תחומי התמחותו הם אתיקה, פילוסופיה פוליטית וביואתיקה. מספריו בעברית אתיקה ורפואה (הוצאת משרד הביטחון, 1990). ויתר ספריו באנגלית: Supererogation (Cambridge University Press, 1982); Genethics (Universityof California Press, 1992); Toleration (ed.) (Princeton UniversityPress, 1996).
