מקרה מַקרוֹפּוּלוֹס: הרהורים על השעמום שבאלמוות
דברי פתיחה לתרגום העברי
דוד הד
ברנרד ויליאמס (1929—2003) היה מחשובי הפילוסופים של דורנו. אף שנולד והתחנך בבריטניה, למד ולימד באוקספורד ובקיימברידג׳, הוא היה חריג בנוף של הפילוסופיה האנליטית הבריטית. בתור מי שהייתה לו השכלה קלאסית, היה לו עניין עמוק בהיסטוריה של הפילוסופיה – החל מן ההגות היוונית (עליה כתב את הספר Shame and Necessity), המשך במאה השבע־עשרה כתב ספר על דקארט (וכלה בעניין המפתיע שלו בתורת האמת של ניטשה ושיטתו הגנאלוגית) כפי שהדבר מתבטא בספרו האחרון Truth and Truthfulness. אף שעיקר עיסוקו היה אתיקה, לא הייתה לוויליאמס תיאוריה אתית. למעשה ספרו המרכזי בתחום, Ethics and the Limits of Philosophy, הוא מתקפה על עצם אפשרותה של תיאוריה מוסרית, מתקפה שנוסחה כבר במסתו המוקדמת: Utilitarianism For and Against (עם ג'ון סמארט) ובספר המבוא המוקדם שלו Morality. ויליאמס טען שרוב הדיונים באתיקה מתבססים על דוגמאות מופשטות ומלאכותיות, נידונים על פי תיאוריות כוללות, כמו התועלתנות והדיאונטולוגיה, ובכך מתנכרים להקשר הריאלי שבלעדיו לא ניתן להבין סיטואציה מוסרית. בתור מי שרחק מתיאוריות שיטתיות לא מקרי הוא שעיקר עבודתו של ויליאמס הייתה בכתיבת מאמרים שיצאו לאור בשישה קבצים (שלושה אחרי מותו). מעטים הפילוסופים האנליטיים שטווח העיסוק הפילוסופי שלהם מתפרש על פני טווח נושאים כה רחב: נוסף על אתיקה והיסטוריה של הפילוסופיה, כתב ויליאמס על פילוסופיה פוליטית, שוויון, סובלנות, אפיסטמולוגיה, ידיעה, אמונה, דמיון, מטפיזיקה (בעיקר על זהות אישית). ויליאמס היה גם מעורב פוליטית ועמד בראש ועדות ציבוריות באנגליה, הידועה שבהן בנושא פורנוגרפיה וצנזורה. ויש לציין גם את העניין העמוק שלו במוזיקה ובאופרה (היה חבר בוועד המנהל של הקובנט גארדן) ובכל עניין שברוח.
ויליאמס היה פילוסוף מקורי. הוא החזיר למרכז הבמה את הדיון במזל מוסרי, כלומר התפקיד של הגורמים שאין לנו שליטה עליהם בהערכה המוסרית של מעשי האדם – נושא שמאז אריסטו ומקיאוולי הודחק, בעיקר על ידי התפיסה הקאנטיאנית התופסת את אחריות האדם בצורה צרה. הוא הוסיף למלתון האתי את המושג של חרטת הפועֵל, agent regret חרטה שחש אדם גם כאשר אינו אחראי או אשם, כמו במקרה של נהג זהיר הדורס ילד שקופץ אל גלגלי מכוניתו. ויליאמס גם מעמיד את המושג של אופי במרכז התפיסה של הפועלֵ המוסרי: האדם אינו רצון טהור, כפי שקאנט מבקש לתארו, אלא תוצר של נסיבות חיים, תכונות מולדות ומחויבויות אישיות. נאמנות של האדם ל״אופי״ שלו היא לדעת ויליאמס יושרתו, (integrity) וזו מסבירה למשל מדוע הוא מסרב לסחיטה להרוג אדם כדי להציל עשרה (הדוגמה המפורסמת שלו ושל סמארט). כמו כן היא מסבירה מדוע כאשר אדם קופץ למים כדי להציל לפחות אחת משתי נשים העומדות לטבוע הוא מציל את אשתו ולא אישה זרה. עצם השאלה מדוע עשה זאת, כלומר דרישה להצדקה תיאורטית של החלטתו, היא שאלה מיותרת, one question too many (ביטוי של ויליאמס שהתאזרח בשפה). אמנם לא ויליאמס (אלא גילברט רייל) המציא את המונח של ״מושגים עבים״ אבל הוא עשה בו שימוש נרחב בביקורת שלו על התיאוריה המוסרית. תיאוריות מתמקדות במושגים ה״רזים״ של הטוב והחובה שכלליותן אינה מסוגלת לתפוס את המורכבות תלויית ההקשר ותלויית הסובייקט האופיינית להכרעות מוסריות. עוד מקרה שהפך לשם דבר הוא הצייר גוגן שהפר את חובתו המוסרית כשנטש את משפחתו לטובת הקריירה האמנותית שלו. האם הייתה לו הצדקה להחלטתו? שוב, בניגוד לתפיסה הקאנטיאנית, ויליאמס גורס שהדבר תלוי במידה רבה בהצלחה האמנותית של הצייר, שניתן לבחון רק בדיעבד. בכל מקרה, המוסר במובן הצר, הקאנטיאני או התועלתני, אינו האילוץ העליון על מעשיו של האדם. וראוי להזכיר גם שוויליאמס היה אחד הנציגים החשובים של התפיסה האינטרנליסטית בתפיסת טעמים לפעולה: ״לפועלֵ יש טעם לפעולה רק אם יש לו מניע כלשהו שהפעולה תשרת״. הוויכוח עם האקסטרנליזם נמשך עד היום, ארבעים שנה ומעלה מאז כתב ויליאמס את מאמרו על טעמים פנימיים וחיצוניים .
המאמר שלפנינו אף הוא חריג בדיון הפילוסופי של ימינו. זהו מאמר נועז מבחינה פילוסופית העוסק בשאלות קיומיות שהפילוסופיה האנליטית נרתעת מלהתמודד איתן (יוצא דופן הוא תום נייגל). ויליאמס מגייס בו את ההבחנה המקורית שלו בין רציות קטגוריות לרציות סתם (או היפותטיות). באופן סכמֵטי, רציות היפותטיות הן כאלה המותנות בכך שאהיה קיים במועד שבו הרצייה אמורה להתממש. למשל, אני רוצה לקבל בשנה הבאה העלאה במשכורת. אינני רוצה להמשיך לחיות כדי לקבל העלאה במשכורת. לעומת זאת רציות קטגוריות הן כאלה שמימושן מצדיק את המשך חיי. למשל, אני רוצה להשלים את עבודת חיי, האופּוס מגנום. תוכנה של הרצייה הזאת היא לחיות לפחות עד שאני מסיים את העבודה. רציות קטגוריות מבהירות מהם הטעמים לחיי או מה מעניק להם את משמעותם. השאלה מדוע אנו חפצים להמשיך לחיות היא שאלת מבחן מובהקת להבחנה בין שני סוגי הרציות ועל כן ויליאמס נוטל את המקרה של אלינה מקרופולוס הבדיונית שבגיל 342 מחליטה להפסיק לקחת את שיקוי החיים ולמות. הדיון על גברת מקרופולוס מעלה סוגיות פילוסופיות שהעסיקו את ויליאמס באופן יותר תיאורטי, כמו אופי וזהות אישית: האם אדם שחי במשך מאות שנים שומר על זהותו? דרך ההמשכיות הגופנית או דרך הזיכרון? ויליאמס טוען שלאדם כזה לא יכול להיות אופי, במובן העבה של המושג, שכן אדם בעל אופי יש לו פרופיל עניין והעדפה מוגדר ומוגבל ואילו בחיי נצח מזומנים לאדם רגעים אינספור של שעמום מייגע. בסופו של דבר ויליאמס מדגיש שאף על פי שיש לנו רצייה קטגורית שלא למות, הרי בשלבים מאוחרים של החיים, או בגלל מחלה וסבל או בגלל שפשוט נמאס לנו לחיות בגיל 342, הרצייה הקטגורית דוהה ונעלמת. הרגע הנכון למות הוא לא לפני שאנו מגיעים לאובדן הרצייה הקטגורית לחיות אך גם לא זמן מיותר אחרי אובדנה. ברנרד ויליאמס – על פי כל העדויות של קרוביו – הלך לעולמו לפני שאיבד את הרצייה הקטגורית להמשיך לחיות.
