חיים
.jpg)
״לפני תום מאה זו, אם לא יתרחש דבר מה מאוד לא צפוי, תתממש אחת משלוש האפשרויות האלה:
1. סוף החיים האנושיים, ואולי קץ החיים כולם, על כוכב הלכת שלנו.
2. נסיגה לברבריות לאחר דלדול קטסטרופלי של אוכלוסיית כדור הארץ.
3. איחוד העולם תחת ממשלה אחת, בעלת מונופול על כל אמצעי הלחימה העיקריים.
איני מתיימר לדעת איזו מאפשרויות אלה תתממש ואף לא איזו היא הסבירה ביותר. מה שאני טוען, ללא היסוס, הוא שהשיטה שהתרגלנו אליה לא תוכל עוד בשום אופן להימשך״.
בתחזיות קשות אלה, שכמוהן מוכרות לנו כיום, מהדהד צליל שבכל זאת נשמע מעט זר לדרך שבה השפה העכשווית עוסקת בעתיד כדור הארץ ובגורל האנושות. אכן, התחזיות המובאות לעיל נכתבו ב־1950, ברגע היסטורי שונה מאוד משלנו. הן פותחות את מאמרו של ברטרנד ראסל ״עתיד המין האנושי״,1 שבו מציע הפילוסוף ניתוח לשלושה תרחישים עולמיים שצפויים להתממש עד סוף המאה העשרים ולשנות לבלי הכר את חיי האנושות. אמנם, המאה העשרים ואחת יצאה לדרך בלי שהתממשה באופן מלא אף אחת מהאפשרויות שחזה ראסל, אך מבטו היה מפוכח דיו כדי להצביע באופן נוקב על תהליכים גלובליים שמובילים להרס אפשרויות החיים על פני הכדור. מבחינת ראסל, הכותב שנים ספורות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי, הסכנה המיידית הגדולה ביותר להישרדות המין האנושי היא ההתחמשות הגרעינית של המעצמות ופיתוח מואץ של טכנולוגיות גרעין שישמשו להשמדה המונית.
לעומת זאת, משבר האקלים וההרס האקולוגי, שכה מעסיקים אותנו כיום, לא היו כלל מרכזיים עבורו; ועם זאת, בדומה לשיח האקולוגי העכשווי, גם אצל ראסל שאלת החיים נדונה ביתר שאת מתוך תחושת משבר קשה ולאור האפשרות הממשית של קץ קרב; ואומנם, במסורת הפילוסופית, שאלת קץ החיים, המוות הפרטי, או סופה של האנושות כולה, יוצרת הקשר מקובל להפניית המבט אל שאלת החיים וערכם. במסגרת זו, הרעיון שהסופיות ותודעת הסוף הן בעלות תפקיד מכונן ביצירת המשמעות של חיי אדם הוא מרכזי ומשפיע בפילוסופיה ובאופן רחב יותר בתרבות המאה העשרים (תפיסת האותנטיות של היידגר שכרוכה באפשרות לחבוק את סופיותך ולחיות את חייך ״לקראת־המוות״ היא דוגמה בולטת לכך). עם זאת, בעוד ההתמודדות עם שאלת סוף החיים היא עקרונית, הרי היא נוטה בקלות יתרה לשעבד את החיים לקיצם בלי לאפשר את הופעת מלאותם ועושרם בפני המחשבה.
״לפני תום מאה זו, אם לא יתרחש דבר מה מאוד לא צפוי, תתממש אחת משלוש האפשרויות האלה:
1. סוף החיים האנושיים, ואולי קץ החיים כולם, על כוכב הלכת שלנו.
2. נסיגה לברבריות לאחר דלדול קטסטרופלי של אוכלוסיית כדור הארץ.
3. איחוד העולם תחת ממשלה אחת, בעלת מונופול על כל אמצעי הלחימה העיקריים.
איני מתיימר לדעת איזו מאפשרויות אלה תתממש ואף לא איזו היא הסבירה ביותר. מה שאני טוען, ללא היסוס, הוא שהשיטה שהתרגלנו אליה לא תוכל עוד בשום אופן להימשך״.
בתחזיות קשות אלה, שכמוהן מוכרות לנו כיום, מהדהד צליל שבכל זאת נשמע מעט זר לדרך שבה השפה העכשווית עוסקת בעתיד כדור הארץ ובגורל האנושות. אכן, התחזיות המובאות לעיל נכתבו ב־1950, ברגע היסטורי שונה מאוד משלנו. הן פותחות את מאמרו של ברטרנד ראסל ״עתיד המין האנושי״,1 שבו מציע הפילוסוף ניתוח לשלושה תרחישים עולמיים שצפויים להתממש עד סוף המאה העשרים ולשנות לבלי הכר את חיי האנושות. אמנם, המאה העשרים ואחת יצאה לדרך בלי שהתממשה באופן מלא אף אחת מהאפשרויות שחזה ראסל, אך מבטו היה מפוכח דיו כדי להצביע באופן נוקב על תהליכים גלובליים שמובילים להרס אפשרויות החיים על פני הכדור. מבחינת ראסל, הכותב שנים ספורות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי, הסכנה המיידית הגדולה ביותר להישרדות המין האנושי היא ההתחמשות הגרעינית של המעצמות ופיתוח מואץ של טכנולוגיות גרעין שישמשו להשמדה המונית.
לעומת זאת, משבר האקלים וההרס האקולוגי, שכה מעסיקים אותנו כיום, לא היו כלל מרכזיים עבורו; ועם זאת, בדומה לשיח האקולוגי העכשווי, גם אצל ראסל שאלת החיים נדונה ביתר שאת מתוך תחושת משבר קשה ולאור האפשרות הממשית של קץ קרב; ואומנם, במסורת הפילוסופית, שאלת קץ החיים, המוות הפרטי, או סופה של האנושות כולה, יוצרת הקשר מקובל להפניית המבט אל שאלת החיים וערכם. במסגרת זו, הרעיון שהסופיות ותודעת הסוף הן בעלות תפקיד מכונן ביצירת המשמעות של חיי אדם הוא מרכזי ומשפיע בפילוסופיה ובאופן רחב יותר בתרבות המאה העשרים (תפיסת האותנטיות של היידגר שכרוכה באפשרות לחבוק את סופיותך ולחיות את חייך ״לקראת־המוות״ היא דוגמה בולטת לכך). עם זאת, בעוד ההתמודדות עם שאלת סוף החיים היא עקרונית, הרי היא נוטה בקלות יתרה לשעבד את החיים לקיצם בלי לאפשר את הופעת מלאותם ועושרם בפני המחשבה.