חוק
הדיאלוג האחרון של אפלטון, החוקים, נפתח בשאלה. אֵל או אדם – מי מהם הוא המקור ליצירת החוקים? 1 שואל השאלה הוא אתונאי, השוהה בכרתים, ומפנה שאלתו אל המארח הכרתי, קליניאס, ואל זר נוסף, מגילוס איש ספרטה. קליניאס ומגילוס משיבים כי לפי המקובל בארצם, מקור החוק הוא אלוהי. בכרתים מייחסים את מתן החוקים לזיאוס ואילו בספרטה, אפולו נחשב כמחוקק הראשון. האתונאי אינו שבע רצון מתשובתם הישירה ומבקש לסבך את הדברים. לפי הומרוס, הוא מזכיר להם, היה זה מינוס, המלך הקדום של כרתים, שחוקק חוקים בארצו וזאת מתוך התייעצות עם זיאוס (שם). האתונאי, במילים אחרות, מסרב לקבל תשובה שמפנימה את המבנה הבינארי של השאלה שהוא עצמו הציב. לשאלה על מקור החוק – אֵל או אדם? – אין תשובה חד־ערכית פשוטה, שכן זו נדרשת לשחזר מצב ראשיתי אבוד. כדי להסביר את הרגע הסיפי של כינון החוק בקרב בני האדם – את נקודת המפנה ממצב טבעי, קדם־היסטורי, לסדר חברתי – לא מספיק ניתוח דדוקטיבי (טרנסצנדנטלי) אלא נדרשת פנייה אל הדמיון המיתי. ואכן, כוחו המגשר של הדמיון בנקודה זו הוא לא עניין אפלטוני בלבד, אלא מאפיין עקרוני של ׳סצנת פתיחה׳ המוצגת שוב ושוב בהגות הפוליטית המערבית, בין בצורתה המיתית ובין בצורת משחק־דמיון רציונלי. כך, מהובס ללוק, ממונטסקיה לרוסו, מתומס פיין לג׳ון רולס, המעבר המדומיין מ־physis ל־nomos, מטבע לחוק, מחירות טבעית לסמכות שלטונית מהווה נקודה ארכימדית שההבנה הפילוסופית של מקומו וכוחו של החוק במדינה נשענת עליה.
בהקשר זה, במסגרת הגרסאות השונות והניסוחים הנבדלים שמציעה המסורת הפילוסופית, ההפנמה של הסדר המדיני ושלטון החוק מוסברת לא פעם על רקע התמודדות האדם הטבעי עם הסכנות הטמונות במצב ראשוני מאיים וכאוטי: המלחמה. ״גלוי אפוא הדבר״ כותב הובס באותם פרקים ידועים בלוויתן, ״שבזמן שבני אדם חיים בלי כוח כללי שישמרם ... הריהם באותו מצב הקרוי מלחמה, ומלחמה כזו של כל אדם כנגד כל אדם״2 ולכן ״הסיבה, התכלית והתוכנית של בני אדם ... בהצבת אותה מגבלה על עצמם, היא ראיית הנולד בדבר שימורם העצמי, וניהול חיים שיש בהם יותר סיפוק; כלומר: היחלצות מאותו מצב אומלל של מלחמה״.3
הדיאלוג האחרון של אפלטון, החוקים, נפתח בשאלה. אֵל או אדם – מי מהם הוא המקור ליצירת החוקים? 1 שואל השאלה הוא אתונאי, השוהה בכרתים, ומפנה שאלתו אל המארח הכרתי, קליניאס, ואל זר נוסף, מגילוס איש ספרטה. קליניאס ומגילוס משיבים כי לפי המקובל בארצם, מקור החוק הוא אלוהי. בכרתים מייחסים את מתן החוקים לזיאוס ואילו בספרטה, אפולו נחשב כמחוקק הראשון. האתונאי אינו שבע רצון מתשובתם הישירה ומבקש לסבך את הדברים. לפי הומרוס, הוא מזכיר להם, היה זה מינוס, המלך הקדום של כרתים, שחוקק חוקים בארצו וזאת מתוך התייעצות עם זיאוס (שם). האתונאי, במילים אחרות, מסרב לקבל תשובה שמפנימה את המבנה הבינארי של השאלה שהוא עצמו הציב. לשאלה על מקור החוק – אֵל או אדם? – אין תשובה חד־ערכית פשוטה, שכן זו נדרשת לשחזר מצב ראשיתי אבוד. כדי להסביר את הרגע הסיפי של כינון החוק בקרב בני האדם – את נקודת המפנה ממצב טבעי, קדם־היסטורי, לסדר חברתי – לא מספיק ניתוח דדוקטיבי (טרנסצנדנטלי) אלא נדרשת פנייה אל הדמיון המיתי. ואכן, כוחו המגשר של הדמיון בנקודה זו הוא לא עניין אפלטוני בלבד, אלא מאפיין עקרוני של ׳סצנת פתיחה׳ המוצגת שוב ושוב בהגות הפוליטית המערבית, בין בצורתה המיתית ובין בצורת משחק־דמיון רציונלי. כך, מהובס ללוק, ממונטסקיה לרוסו, מתומס פיין לג׳ון רולס, המעבר המדומיין מ־physis ל־nomos, מטבע לחוק, מחירות טבעית לסמכות שלטונית מהווה נקודה ארכימדית שההבנה הפילוסופית של מקומו וכוחו של החוק במדינה נשענת עליה.
בהקשר זה, במסגרת הגרסאות השונות והניסוחים הנבדלים שמציעה המסורת הפילוסופית, ההפנמה של הסדר המדיני ושלטון החוק מוסברת לא פעם על רקע התמודדות האדם הטבעי עם הסכנות הטמונות במצב ראשוני מאיים וכאוטי: המלחמה. ״גלוי אפוא הדבר״ כותב הובס באותם פרקים ידועים בלוויתן, ״שבזמן שבני אדם חיים בלי כוח כללי שישמרם ... הריהם באותו מצב הקרוי מלחמה, ומלחמה כזו של כל אדם כנגד כל אדם״2 ולכן ״הסיבה, התכלית והתוכנית של בני אדם ... בהצבת אותה מגבלה על עצמם, היא ראיית הנולד בדבר שימורם העצמי, וניהול חיים שיש בהם יותר סיפוק; כלומר: היחלצות מאותו מצב אומלל של מלחמה״.3