חיים בין כללים לפרטים : סקירה על לוריין דסטון, כללים: היסטוריה קצרה של מה שאנחנו חיים לאורו

״שִׁפּוּט הוּא כְּמוֹ שָׁעוֹן: הַהַכְרָעוֹת שׁוֹנוֹת

וכָל אָדָם הוֹלֵךְ כְּדַעַת שְׁעוֹנו״.

– אלכסנדר פופ

‍

מתכנת מתבקש לקנות כמה דברים במכולת: ״קנה חלה, ואם יש ביצים אז קנה שש״. המתכנת חוזר עם שש חלות ואומר ״היו ביצים״. הבדיחה הזאת שייכת לסוגה נפוצה בקרב מתכנתים, שבה הגרעין הקומי נמצא בהבנה מילולית מדי של הוראה או כלל. כפי שלימדנו ברגסון, הרגע שבו אדם דבק בחוק בדקדקנות נוקשה מצחיק אותנו.  בדיחות כאלו מלמדות אותנו בלי משים משהו על היחס של בני אדם לכללים. הלקח הוא תובנה בסיסית ומעניינת – אנחנו מצפים מבני אדם לדעת להפר את הכלל, לסטות ממנו, על בסיס אינטואיציה או שכל ישר. דבקות יתרה בכללים נדמית מכנית ‒ קיפאון זמני של החיוניות האנושית. שאלת היחס בין כללים לתרבות אנושית זוכה לדיון היסטורי מלא, מלומד ורווי  בתובנה וכתוב בלשון פרוזאית חדה, בספרה החדש של ההיסטוריונית לוריין דסטון: Lorraine Daston, Rules: A Short History of What We Live By (2022)

‍

את מטרתו המרכזית של הספר אפשר, לדעתי, להציג היטב מתוך המוטיבציה שהובילה את דסטון לכתוב אותו. בריאיון על הספר דסטון מספרת כי החלה לעבוד על הספר עם סיום עבודתה בקבוצת מחקר במכון מקס פלנק שעסקה במלחמה הקרה. לטענתה, המלחמה הקרה ייצרה תנאים מושלמים לסוג מסוים של כלל, כלל שאנחנו נכונים לראות כשיא הרציונליות – האלגוריתם. הזרקור שנזרק לפתע דווקא על הסוג הזה של כלל הוביל אותה חזרה למאה הרביעית לספירה. הרקע האנקדוטלי הזה מלמד אותנו משהו על מרכז הכובד של הספר: הוא מבקש לתת דין וחשבון היסטורי ומושגי על שינוי דרמטי במובנו של מושג הכלל. בקצרה, דסטון מראה כיצד ומדוע עברנו ממה שהיא מכנה ״כלל עבה״ thick rule)) ל״כלל רזה״ (thin rule), משמע מכללים שמבוססים על הדגמה, ומוגדרים על ידי החריגות מהם ועל ידי שיקול הדעת שמופעל במילוי אחריהם, לכללים שמבוססים על ניסוח נוקשה ולא דורשים שיקול דעת אנושי באופן עקרוני (כמו אלגוריתמים). דסטון מבקשת לברר כיצד התקבע אצלנו הפער שבין כלל, שמובן יותר ויותר באופן ״רזה״, ובין דגם או דוגמה, שעליהם אנחנו חושבים יותר ויותר כ״יוצאים מן הכלל״.

‍

במהלך הספר, דסטון סוקרת את אופיים ואת תפקידם של כללים במהלך ההיסטוריה, מהעת העתיקה ועד למאה העשרים. בשלושת הפרקים הראשונים, היא מתמקדת באופי של כללים בעת העתיקה ובעת החדשה המוקדמת. כמו גם בשאר הספר, היא מקדמת בפרקים אלו טענה עקרונית באמצעות שלל דוגמאות מתחומים שונים ומשונים, מכללי התנהגות במנזר ועד הוראות בספרי בישול. במהלך פרקים אלו, דסטון מסבירה ומדגימה את הרעיון של ״כלל עבה״, שלתפישתה מאפיין אותן התקופות, ומנגד, היא מציגה כבר בפרקים הראשונים, אך ביתר שאת בהמשך הספר, רעיון של כללים מכניים, ״רזים״, שנעשו בימינו למובן העיקרי של המילה. 

‍

בפרק הרביעי, דסטון מתחקה אחר המופע הראשון של הכלל הרזה, שעולה בצמוד למהפכה התעשייתית, במחציתה הראשונה של המאה התשעה־עשרה, ומתוך הצורך בייעול תהליכים של פתרון בעיות בעזרת כוח עבודה זול (משמע, פועלים מחוסרי השכלה). במסגרת פתרון הבעיות התעשייתי, פועלים למדו לפתור בעיות נקודתיות בלבד ולפתור אותן לפי מה שהיום נכנה אלגוריתם: סדרה של הוראות ברורות שלא דורשות הפעלת שיקול דעת. פרקים חמש, שש ושבע משרטטים את קווי המתאר של הכללים החדשים בכמה תחומי דעת: בהנדסת מכונות, בממשל ובמדעי הטבע. בכל אלו, היא מראה כיצד הרעיון של כלל שאדיש לאופי ולחינוך של אלו שפועלים למלאו נעשה מרכזי. המעמד הרווח של הכלל הרזה בתחומי דעת אלו מוביל לתפישה שדסטון מכנה Universal Legality, שלפיה העולם נשלט על פי כללים רזים באופן אוטומטי, בלי להתחשב באיכויות המסוימות של הפרטים, ועל כן, אפשר לומר במובן מסוים, באופן צודק. המובן המסוים של הצדק שהתפתח בדרך זו זוהה עם שיפוט ללא משוא פנים. כלומר, לפעול באופן צודק היה לפעול כפי שהיינו פועלים אילו לא היינו יודעים על אודות אילו פרטים אנחנו שופטים. התחשבות בהיבטים המסוימים של פרט נחשבה כמנוגדת לשיפוט צודק. תמונת העולם שמתקבלת שמה את החוק הרזה בראש מעייניה ובמידה רבה, כפי שדסטון מראה, מבססת את תפישת העולם העולה בימינו – תפישה אלגוריתמית שעסוקה בהחלטות רציונליות לגמרי, כפופות לכללים נוקשים. הפרק השמיני והאחרון של הספר מוקדש לסכנות שגלומות הן בדעיכה של הכללים העבים מהתרבות שלנו, והן בתנועת הנגד, שמבקשת לתת מקום מיוחד להחלטה של ריבון (כגון בתורתו של קרל שמיט, שאשוב אליה בהמשך). 

‍

לפני שארחיב עוד על אודות ההבחנה המושגית העיקרית בין כלל עבה לכלל רזה, יש להגיד כמה דברים על הרקע של הפרויקט הזה. ראשית כול, הספר הנוכחי ממשיך, במובן חשוב, את מחקרה הראשון של דסטון, Classical Probability in the Enlightenment (1988), שבמסגרתו ניתחה בדקדקנות את המשא ומתן החברתי והמעשי שהוביל לניסוח של תורת ההסתברות הקלסית, והציגה היסטוריה של תורת ההסתברות שבה שיקולים תבוניים ומתמטיים משחקים תפקיד משני לארגון החברתי שמתוכו התפתחה התורה. במקרה של תורת ההסתברות, היא עושה זאת על ידי הדגשת החשיבות של משחקי קוביות והימורים לניסוחה של תורת ההסתברות. התובנה היסודית, שלפיה הסדר התבוני נסמך על שיקולים שאינם רציונליים אלא תרבותיים וחברתיים, הוסיפה להנחות את מחקריה הרבים, לרבות ספרה החדש. אפשר אפוא לקרוא את הפרויקט הנוכחי כניסיון מרחיב ומעמיק לנסח את הרציונליות המכנית שרווחת היום כתולדה של תהליכים היסטוריים מקריים ובלתי רציונליים.

‍

לאור שיוכה של דסטון לדיסציפלינה של ההיסטוריה האינטלקטואלית, יש משקל לבחירה שלה, במחקרה האחרון, לפנות לנושא מופשט ויסודי, כגון תפקידם של כללים בחברות אנושיות, ולהציע נקודת מבט היסטורית רחבה. בצירוף עם ספרו האחרון של עמיתה, יורגן רן, Renn, The Evolution of Knowledge: Rethinking Science for the Anthropocene (2020), נדמה שמסתמנת כאן נטייה מחודשת בחקר ההיסטוריה של הרעיונות שמבקשת לשוב ״לנרטיבי־על״. בעוד במאה התשע־עשרה הוגים רבים הציעו נרטיבים חובקי כול על טיבה של ההיסטוריה האנושית בכלל והמודרניות בפרט – הבולט שבהם, בשל קרבתו לדסטון, הוא הנרטיב של מקס ובר על הרציונליזציה של התרבות האנושית – המאה העשרים, בעיקר מחציתה השנייה, התאפיינה בדחייה של נרטיבי־על מתוך מודעות לאידיאולוגיות שכרוכה בסיפורים אלו וחוסר הדיוק המדעי שלרוב מאפיין אותם. למרות הפנייה של דסטון לארכיב היסטורי רחב מהמקובל, ולבעיה מושגית מופשטת מן המקובל, ניכר שהיא נזהרת מלייצר ״נרטיב־על״, נוסח ובר.

‍

על מנת להסביר יותר בפירוט את החידוש המושגי של דסטון, אני רוצה להתחיל בשאלה של תרגום. אחת השאלות הראשונות שבלטו בעיני כשניגשתי לספר כקורא עברי שמתכוון לכתוב עליו לקהל קוראים עברי הייתה השאלה של התרגום הנכון למילה rule, המושג העיקרי של הספר. לא רק מכיוון שבמהרה מתברר שהתרגום המתבקש ״חוק״ לא תופש את מושא הספר, שעוסק גם במתכונים, בנימוסים וכו׳, אלא גם כי דסטון עצמה, כבר בעמודים הראשונים, מקדישה מקום ומחשבה למקורות המילה האנגלית ולתפישות שהם מבטאים. היא מצביעה על שתי מילים בעץ המשפחה של :rule קנון κανών)) ורגולה (regula). המילה ״קנון״ נגזרת מהמילה ״קנה״ (κάννα), קרובת משפחה אטימולוגית (cognate) של המילה העברית ״קנה״. משמעות המילה ״קנון״ נדדה ונעשתה מה שאנחנו מכנים היום ״כלל״, כיוון שקני סוף, שבאופן טבעי ישרים יחסית, תפקדו פעם כסרגלים. כמו כן, המילה הלטינית ״רגולה״ מתקשרת גם היא למה שישר פיזית, או באופן מטאפורי למה שמצביע או מכוון, כמו במילים שנגזרות ממנה באנגלית, כגון regulation. בשני המקרים, הכלל מכוון את האומן על ידי הדגמה. במובן הזה, ובהתאם לנרטיב ההיסטורי שדסטון טווה, העולם העתיק מבין כללים כ״כללי אצבע״, אמות מידה שלפיהן אפשר לשפוט מלאכה. כלומר, כבר במילה עצמה אנחנו מוצאים את מה שדסטון מכנה כלל עבה. לעומת זאת, המילה העברית ״כלל״ זרה במובן שלה למקבילותיה ביוונית ובלטינית. הכלל אינו מנוגד למה שעקום, ולא מספק אמת מידה, אלא מנוגד לפרט ומספק הכללה. לפעול לפי הכלל משמע לפעול בלי לבחון את הפרטים, אלא באופן כללי או גנרי (משמע, לפי סוג, גנוס). אפשרות נוספת לתרגום של rule היא ״הוראה״, שמקפלת בה מצד אחד את המובן של ציווי ומצד שני את המובן של לימוד. הוראות יכולות להיות נוקשות, כמו הכלל הרזה אצל דסטון, ומדויקות שיש לבצע בדקדקנות, אך יכולות לשמש גם בהעשרה רחבה של הרוח. 

‍

הדוגמה הפרדיגמטית של דסטון לכלל עבה היא ״תקנון בנדיקטוס״ (the Rule of Saint Benedict), שנתן הנחיות לגבי ניהול מנזר ותפילה, והיה רווח בקרב נוצרים דוברי לטינית בימי הביניים. תקנון בנדיקטוס מכיל דיון מפורט בסייגים ובמקרי קצה. בכל אלו,  הכלל  מוכרע על ידי ראש המנזר,  בהפעילו את שיקול דעתו. למשל, דסטון מצטטת את הכלל: אין מצב שבו הגיל יקבע את המעמד של הנזיר, אלא אם כן ראש המנזר, לאחר הרהור בדבר, או מסיבה מסוימת, יחליט לקבוע את סדרם על פי תאריך כניסתם למנזר (עמ' 35). תפקידו של ראש המנזר כתוב בכלל עצמו, והוא לא ממלא אחריו בעיוורון, אלא נקרא בלשון הכלל עצמו להביע דעה ושיקול דעת. כפי שדסטון מדגישה במספר מקומות, ראש המנזר אמור להיות איש בעל מידות טובות (virtues) – או באחד מהניסוחים, "ישו של המנזר". המידה הטובה שבנדיקטוס עצמו מדגיש בניסוח הכללים כעליונה היא שיקול דעת. המידה הטובה היא discretion, שכרוכה גם בהבחנה במחשבה, כלומר תיעדוף, אך גם במידה של דיסקרטיות. שיקול הדעת אמור להיות פרטי לראש המנזר ולכבד את חברי המנזר שכפופים לאותם כללים. בכך  שהתקנון מכיל את שיקול דעתו של ראש המנזר, הוא עצמו נעשה דגם אידיאלי לאותם כללים. הכללים אינם שלמים בלי ראש מנזר ראוי שיוכל למלא את תפקידו כאידיאל של הכלל שהוא משלים. כלל עבה הוא הוראה רכה, ולכן נדרש להשלמה על ידי שיקול דעת. הוא מורה לראש המנזר כיצד לסדר את ההיררכיה במנזר שלו, תוך כדי התעקשות על התפקיד של ראש המנזר עצמו בעיצוב הסדר הזה. הוא מורה בלי להוציא את שיקול דעתם של הממלאים אחריו. 

‍

כלל עבה מועשר על ידי שופט שמגלם אותו או שהוא נותר חלקי (עמ' 56). זאת בדומה לתפקיד של השופט, שחלק ניכר מתפקידו תלוי בסמכות שלו לפרש את החוק לפי המקרה הפרטי, מה שמשאיר באופן עקרוני מקום להקלות, ואפילו לחריגות. כלל עבה במובן הזה כבול לצורת החיים שהוא אמור להסדיר ומשתנה מקהילה לקהילה על פי שיקול דעתם של ״זקני השבט״. הקשר של כללים לצורת החיים שמעצבת אותם ומעוצבת על ידיהם הוא־הוא שמקנה לפרויקט שלה את החשיבות שלו. בגלל אותו קשר, כללים הם חלק בלתי־נפרד מהקיום האנושי, ולכן בירורו המלא, דרך ההיסטוריה שלו, הוא בירור לגבי טיבם של החיים בתרבות אנושית. היא כותבת, ״תרבויות ידועות לשמצה בכך שנבדלות בתוכן הכללים שלהן, אבל אין תרבות שאין בה כללים רבים. ספר על כל הכללים האלו יהיה לא פחות מהיסטוריה של האנושות בכלל״ (עמ' 2). אפשר לראות בכך גם את המשמעויות העמוקות יותר של שאלת היסוד של דסטון. השינוי בתפקידם של דגמים, התפישה שלהם כאנטיתטיים לכלל, משקפת שינוי דרמטי בצורת ההתארגנות התרבותית שלנו, שמוצאת את עצמה מורחקת מהכללים שמעצבים אותה, ולעיתים אפילו מנוגדת להם. 

‍

דוגמה נוספת שדסטון חוזרת אליה בראיונות, כשהיא מתבקשת להבהיר את ההבחנה בין כללים עבים לרזים, היא של הביטוי הנפוץ במתכונים, מתבלים ״לפי הטעם״. הוראה כגון זו לא קובעת מה כמות המלח הנכונה למנה, אלא משאירה מקום לכל אחד לקחת בעלות על המנה. כמו ראש המנזר, הוראה כזו במתכון הופכת את מי שמכין את המנה לאמת המידה הקולינרית להצלחתה ובכך גם לדגם של המתכון. אם הכלל של בנדיקטוס מראה לנו את הקשר של הכלל העבה לקהילה או לצורת חיים, המתכון מראה לנו היבט אחר וחשוב לא פחות בשיפוט לפי כלל, היבט הטעם. כיוון שכלל עבה לא מספק לנו הוראה נוקשה, אלא אמת ומידה ודגם, השיפוט לפיו לא דומה לשיפוטים מקובלים בפילוסופיה של השפה, כגון ״החתול על המרבד״ – משמע הקבוע ״חתול״ נמצא ביחס (פרדיקט דו־מקומי) ״על״ עם הקבוע ״מרבד״. באידיאולקט הקאנטיאני, שאליו דסטון חוזרת לאורך הספר אך לא מאמצת במפורש, שיפוט לפי כלל עבה איננו שיפוט קובע ‒ הוא שיפוט רפלקטיבי. רוצה לומר, הוא שיפוט שבמסגרתו השופט נדרש להשיג את הכלל באמצעות הפרט, ובמהלך השיפוט הפרט והכלל מתבהרים ביחסם ההדדי. המקרה שעל אודותיו אנחנו נדרשים לשפוט הוא חשוב למעשה השיפוט עצמו, ולא מקרי בו. דסטון חוזרת לקאנט באחד הניסוחים שלה לכלל העבה, ומקבילה אותו לתפישת הגאון באומנות אצל קאנט. יצירה גאונית לפי קאנט נותנת את הכלל או את הסטנדרט לשיפוט כדגם. הפרט הוא שעושה את הכלל העבה. ולכן, לפעול לפי כלל עבה משמע תמיד לפעול לפי דגם, לפעול בעקבות מודל לחיקוי. שיפוט לפי כלל עבה דומה באופיו לשיפוט טעם בתורת קאנט כיוון שאין הוא אובייקטיבי, אבל פועל לייצר הבנה רחבה (מה שכרוך, הן לפי קאנט והן לפי דסטון, במובן או בחוש משותף ‒ sensus communis). 

‍

לעומת זאת, הדוגמה הפרדיגמטית של דסטון לכלל הרזה היא האלגוריתם. כמו לכל כלל, גם לאלגוריתם היסטוריה ארוכה, ודסטון משכילה להזכיר לנו שגם כללים מתמטיים בעת העתיקה נוסחו ככללים עבים. משמע, לא כהוראות חד־משמעיות לפתרון בעיה, אלא באמצעות דוגמאות שמיועדות להרגיל את הקורא לאופן מחשבה מסוים. אחרי עבודה עם אי אלו דוגמאות, הקורא אמור להסיק לפי אנלוגיה עם בעיות מוכרות. למעשה, לפי דסטון, עד ראשית המאה התשעה־עשרה, חישוב נעשה מן הפרט אל הפרט ולפי מחשבה אנלוגית. בעקבות המהפכה התעשייתית, שהותאמו אליה מערכת החינוך וכוח העבודה, עבודת החישוב החלה להיעשות לפי כללים רזים, בידי עובדים בדרג נמוך (תלמידי בית ספר, אומנים מובטלים, ומאוחר יותר, נשים). מה שאִפשר את השימוש בכללים רזים היה קיבוע ההקשר של השימוש בכלל. מְחַשְּׁבִים – אנשים שעבדו בעבודות חישוב – עשו אז חישוב מאותו הסוג שוב ושוב. דפוס עבודה זה ייתר את ההכשרה שלהם לפתרון בעיות גמיש. כל בעיה פורקה לצעדים הקטנים ביותר ונפתרה לפיהם, לעיתים על ידי מספר אנשים, כל אחד מורגל לסוג הבעיה שקיבל. במילותיה של דסטון: ״חלוקת העבודה, לא המכונות, היא שעשתה את האלגוריתם למכני, ובכך גם אִפשרה לנו להעלות על הדעת את המכניזציה של אלגוריתמים בקנה מידה גדול״ (עמ' 121). 

‍

על אף שדסטון נמנעת משיפוט ערכי מפורש, ניכר שהיא מעוניינת להפיח חיים חדשים במובן הנשכח לשיטתה של כלל, זה שהיא ממשיגה ככלל עבה. הכללים הרזים, כפי שהם משתקפים בספר, הם מסוכנים ומשקפים ראייה קצרת טווח, ולעיתים גם נטיות אנטי־הומניות. בלשון שמעט זרה לדסטון עצמה, אפשר לחשוב על הסכנה הזאת דרך סיפור אימה נפוץ על בינה מלאכותית. אילו היה מחשב בעל אינטליגנציה על־אנושית, והיינו מבקשים ממנו להפחית את הסבל האנושי למינימום, ייתכן בהחלט שהיה הורג את כולנו. הלקח הפשוט כאן הוא בעוד הכלל העבה רווי לפי הגדרה באנושי, הכלל הרזה מנסה לדחוק את השיקולים של החיים האנושיים למינימום. כאשר דסטון דנה במתמטיקה ‒ תחום שקרוב לליבה, כפי שנושא ספרה הראשון מראה ‒ היא מדברת על הלימוד לפי דוגמה בטון שנשמע כמעט נוסטלגי, ועל הלימוד לפי אלגוריתם כעל תולדה אכזרית של חלוקת עבודה בלתי צודקת. אכן, הספר מבטא במובלע לא מעט חרדה וחשש מפני העתיד של החברה האנושית תחת כללים רזים, בייחוד כללים שהולכים ומבוצעים יותר ויותר בידי מכונות. דסטון מאפיינת דעיכה במהלך המאה התשע־עשרה בשימוש בכללים עבים ומבהירה לנו שמשהו חשוב נאבד בדעיכה הזאת. עם זאת, היא מכירה גם בסכנה ההפוכה, כלומר הסכנה שגלומה בכללים שנותנים יותר מדי מקום לשיקול דעת ובכך נתונים יותר לשרירות. 

‍

מתוך הדיון שלה ב״לגליות האוניברסלית״, שמאפיינת תיאוריות פוליטיות ליברליות בעקבות השתרשותם של כללים רזים, עולים ממדים פוליטיים של מושג הכלל. זה דיון שמגיע לשיאו בפרק שמונה. שם, דסטון פונה לתורה הפוליטית של קארל שמיט, שהתעקש על הזכות של הריבון – כדמות בעלת כוח מוחלט – לפעול מעל לחוק ולפי שיקול דעתו בלבד. לדעתו, תפקידו של הריבון הוא לפעול מעל לחוק, על מנת לייצר הכרעות יסודיות שמאפשרות לשדה הפוליטי והחוקי להתקיים. לכאורה נדמה שדסטון אמורה לצדד בעמדתו של שמיט, אך היא זהירה לגביה. מתן כוח בחירה בלתי מותנה לריבון מאפשר לריבון לפעול באופן שרירותי לגמרי, ולתפוש את החוק כשיקול שולי, אם בכלל. בכל הנוגע לארגון פוליטי, או ארגון חברתי במובן הרחב של המילה, פתיחות שכזאת לשרירות – שלא נאמר פריצות גמורה – היא בוודאי מסוכנת. הריבון אצל שמיט, ששיקול דעתו עליון לחוק עצמו, ובכך מבטא  את הממדים המיתיים והעל־אנושיים שבכוח הפוליטי, הוא גרסה מסוכנת ובעייתית של ראש המנזר בתקנון של בנדיקטוס הקדוש. הוא מגלם את החוק, לא כחלק שפנימי לו, אלא כיוצא דופן שמכונן אותו. כאשר אנחנו חושבים על כללים, הפרויקט של דסטון מבקש להשיב לראש מעיינינו את מיומנות של השיפוט, מיומנות שמיועדת לדחות הן את ״אוטופיית הכללים״ שעלתה במאה השמונה־עשרה והן את ה״החלטנות״ של שמיט. ראש המנזר מתפקד כאן כתזכור לסוג אחר של כלל, שבעיות הקשורות לאפשרויות אלו לא חלות עליו. בכך ראש המנזר הוא דגם לא רק של ״תקנון בנדיקטוס״, אלא גם של סוג של כלל שמאיים להיעלם מהעולם שלנו.

‍

לפי דסטון, חלק מהבעייתיות במעמד הריבון אצל שמיט כרוכה בזה שהוא מתנסח מול כלל רזה. היא מצטטת את קרלו גינצבורג, שאומר בהקשר של שמיט, ״הנורמה כלולה ביוצא מן הכלל, לא ההפך״ (עמ' 265). דסטון מדגישה: זה נכון עבור הכללים הרזים שמתנסחים במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אבל לא כל הכללים הם כאלו. בסוף הספר, היא מבקשת להדגיש בפנינו, דרך ביקורת על מצב החירום אצל שמיט, את מה שנאבד בוויתור שלנו על כללים עבים – את הסכנה הפוליטית והחברתית שגלומה בשרירותיות שמתאפשרת מתוך כלל שמנוגד ליוצא מן הכלל שלו (כלל רזה), בניגוד לכלל שמכיל ומכונן על ידיו (כלל עבה). כיוון שהספר עצמו לא מבקש לקדם טיעון פוליטי, דסטון לא מציעה לנו תורה פוזיטיבית שעשויה להחליף או לתקן את שמיט או את הכללים הרזים. היא משתדלת להבהיר לנו את ההקשר ההיסטורי ואיתו גם את הבעייתיות בצורות משטר אלו, אבל לא מתערבת בדיון הפוליטי באופן ישיר. ברצוני להציע שדסטון מעלה כאן בצורה חדשה את אחת מהשאלות העתיקות ביותר של הפילוסופיה: השאלה על אודות המידה הטובה. ניכר מהמהלך של דסטון שכדי להכיל את העושר של הקיום האנושי, אנחנו נדרשים להפגין איזושהי מידה טובה במעשה השיפוט – באופן שבו אנחנו ממלאים אחרי כללים. המהלך ההיסטורי של דסטון מראה לנו אובדן הדרגתי של מה שאפשר לכנות אומנות השיפוט, לטובת כללים שלא דורשים מאיתנו אומנות כזאת. כשהיא פונה לשמיט היא מדגישה את החשיבות של האומנות הזאת, הן כנגד החוק הרזה, והן כנגד השרירותיות הגמורה, שבה הריבון לא נדרש למידה טובה בשיפוט שלו. בנקודה הזאת, דסטון היא שותפה בלתי צפויה לפרויקט הפוליטי של חנה ארנדט, שבהסתמכות על תורת השיפוט האסתטי של קאנט והמשמעויות הפוליטיות הרבות שלו, מבקשת להעמיד את מיומנות השיפוט, את המידה הטובה שלפיה אפשר לשפוט היטב, גם בהיעדר כלל רזה, כמטרה פוליטית ראויה. 

‍

ספרה של דסטון מכיל דיון עשיר במושג יסודי מתוך ההיסטוריה שלו, ומזמין אותנו להמשיך ולחשוב מתוכו. עבור קהל קוראים פילוסופי, הוא מהווה  הזדמנות יקרה לחשוב על סוגיות פילוסופיות מרכזיות מתוך ההיסטוריה של אחד מהמושאים העיקריים שלהן. דסטון משתמשת בכלי המחקר ההיסטורי לא מתוך עניין בתקופה מסוימת, אלא מתוך ניסיון לחשוף היבטים עקרוניים ומושגיים שגלומים בחיים האנושיים. האופן המסוים שבו היא עושה זאת מציג בפנינו במובלע את שאלת המידה הטובה או הטוב מחדש. החידוש בהצגה ההיסטורית של דסטון איננו פילוסופי, אלא נמצא בנטיעה ההדוקה של שאלת הטוב בשאלת השיפוט, הכלל וחשוב מכול, בתמורות ההיסטוריות שאלו נתונים להן. לעין פילוסופית, ספרה מעשיר כיוון שהוא מראה שלא נוכל להבין את הטוב כראוי, או אפילו לנסח את השאלה על אודות המידה הטובה בצורה רלוונטית, בלי להבין את הזיקה ההדוקה שבין צורת החיים ומופע ההיסטורי המסוים שלה לשאלה הזאת. היא מציעה לנו קרקע מחודשת לעמוד עליה בעודנו שואלים את השאלות היסודיות של הפילוסופיה הפוליטית והאתית. ספרה מוליך אותנו לתובנה שבעוד בני אדם חיים תמיד תחת כללים, ה״היות־תחת־כלל״ שלהם נתון לשינויים היסטוריים. שינויים אלו לא שטחיים או טריוויאליים, הם נוגעים למהות של כללים אלו ולמשמעות העמוקה של לחיות לפיהם. במובן הזה, היא מראה לנו לא רק שיש תמורות במידה הטובה, אלא גם את האופי המסוים של תמורה במידה. היא מעמידה במרכז הדיון גם את מה שהתווסף וגם את מה שנעלם מן המילים ״כלל״ ו״הוראה״, ואת המשמעויות של השינויים הללו לתרבות האנושית. ספרה של דסטון הוא תוספת מבורכת לכל עבודה פילוסופית שנוגעת לשאלות של הנורמטיבי, עקיבה אחר כלל ומעמדו של שיפוט.

‍

אוניברסיטת תל אביב

‍