מי כאן האדון? בעיית הקלישאה

קלישאות נתפסות כהתבטאויות נדושות המשכפלות דפוסים נתונים מראש. המשתמשים בקלישאות נתפסים כמי שנכנעים בעיוורון ובאופן אוטומטי לחוק לשוני שנכפה עליהם. על אף תפיסתה כביטוי חלול ונטול עוצמה שאיבד את כוחו בשל חזרת־יתר, מאז הופעתה של המילה "קלישאה" במאה ה־19 בהקשר תעשייתי, מבקרים נורמטיביים מייחסים לשימוש בקלישאות סכנות פוליטית חמורות. מאמר זה מצטרף לפרשנים ולפרשניות שהציגו אלטרנטיבה לבלעדיות של תפיסה מגנה זו של הקלישאה, דרך הבנה מחודשת של הטמפורליות שלה. אם רואים בקלישאה אירוע פרגמטי שכרוך בהפעלתה ברגע מסוים בזמן, מתגלה שהשימוש בקלישאה לעולם לא כרוך בחזרה מוחלטת ואוטומטית אלא בהתכוונות חדשה בהווה בהתאם לעיתוי, או לקאירוס (kairos). במקום לראות בקלישאה שכפול מדויק של ביטויים שחזרו ונשנו בעבר, אנו מציעות שהקלישאה כרוכה בבריאה של היסטוריה מדומה, שבה התבטאות מסוימת מתקבלת כאילו כבר נשמעה בעבר. במילים אחרות, קלישאה היא מה שנשמע כמו קלישאה. בדומה לדז'ה וו, שבו הזיכרון לא מעיד בהכרח על אירוע שנחווה בעבר אלא על כזה שנדמה כאילו נחווה, כך גם רגע ההתקבלות של הקלישאה יוצר היסטוריה משוחזרת שמשליכה על העבר ויוצרת תחושה של חזרה. מכאן, קלישאה עשויה להיות מקורית וחדשה ברגע הופעתה, ועדיין להיתפס כקלישאה. המאמר מתחקה אחר אותם גורמים קאירוטיים, תלויי הקשר, שמעודדים את התקבלותה של התבטאות כקלישאה, ומראה שהקלישאה לא כרוכה בהכרח בציות עיוור לדפוסים, ואף אינה מופיעה בהכרח כפורמולה לשונית. בהמשך לכך, המאמר מטיל ספק בניגוד המסורתי בין קלישאה כשיאה של הקונוונציונליות הלשונית לבין הניאולוגיזם כשיאו של החידוש. בעוד הקלישאה היא לעולם גם חדשה, הניאולוגיזם לעולם אינו לגמרי חדש. טשטוש הגבול בין שני המונחים הללו מאפשר לבחון מחדש את היחס של משתמשי השפה לחוק הלשוני, ולראות בחוק הבניה דינמית וקונטינגנטית ולא מערכת כללים אפריורית המחייבת את נתיניה הצייתנים או המרדנים. הדיון מאפשר לחזור ולדרוש בשאלתו הוותיקה של המפטי דמפטי ביחס לחוקי הלשון – מי כאן האדון?

‍